ולפעמים אי אפשר לסלוח
רעיון התשובה הוא בעיניי הרעיון המוסרי ביותר בתרבות היהודית, ואני לא מוכנה לוותר עליו. אלא שלעתים יש לעשות תשובה בלי לצפות לקבלת "סליחה". סליחה היא זכות השמורה לקורבן - ולו בלבד
ליהודים יש מילים רבות ל"סליחה"
אומרים שלאסקימואים יש מילים רבות לתאר שלג. לא יודעת - מעולם לא בדקתי. אבל אני יודעת שליהודים יש מילים רבות לבקש "סליחה". כל עם והחוויה האינטנסיבית של חייו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אנחנו אומרים סליחה, תיקון, מחייה, תשובה, מחילה, כפרה ועוד שפע מילים שנוצרו בתרבות שעסוקה בפחד מפני החטא, ובתשוקה לתיקון המעוות שכבר נעשה.העיסוק הרב בחטאים ובמירוקם לא מעיד על היותנו מוסריים במיוחד, הוא מעיד על עדשה יהודית מרכזית להתבונן במציאות ולהתייחס אליה – החטא, העונש והכמיהה לתיקון.
כולם עסוקים במירוק חטאים
נערות הסמינרים ובחורי הישיבה שקמים באוטובוס לכל מי ששערה לבנה מפארת את ראשו, ולכל אישה שכריסה ההריונית כמעט לא ניכרת, הם הסימן הקבוע שלי שהימים הנוראים הגיעו, וכולם שוב עסוקים במירוק חטאים ובהטענת מאגר המצוות.
פרשת השבוע, "ניצבים", חוברת אל לוח החגים, ובמרכזה מושג התשובה (דברים ל', ב'-ג'): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".
ארבע פעמים בשני פסוקים חוזר השורש ש-ו-ב, ושלוש אמיתות מקראיות ביחס לתשובה נלמדות מפסוקים אלה: 1. תשובה היא תיקון להפרה אנושית של מצוות האל. 2. התשובה היא פעולה הדדית – אנחנו שבים אל אלוהים, והוא משיב אותנו. 3. חטא ותשובה קשורים לחיים בארץ – החטאים מגרשים אותנו מהארץ, והתשובה מחזירה אותנו אליה.
להפוך את התשובה על-פיה
חכמי התורה שבעל-פה, יצרני המהפכה ששינתה את פני התרבות היהודית, לא הותירו גם את רעיון התשובה המקראי במקומו, והם הפכו בו והפכו אותו והתקינו את מושגי התשובה המקובלים מאז ועד ימינו.
חז"ל הביאו לעולם את החלוקה לשתי קבוצות: "עבירות שבין אדם למקום" (אלוהים), ו"עבירות שבין אדם לחברו". חז"ל הקדישו מקום מרכזי ותהליך תשובה עצמאי ומסובך לעבירות שבין אדם לחברו.
לא שבים לארץ ישראל
המעמד החשוב שניתן לעבירות שבין אדם לחברו, סייע גם לניתוק הקשר המקראי בין התשובה והחיים בארץ ישראל, וכך אִפשר לחכמי בבל להעמיק את חוויית החיים היהודיים בגלות – הנה יש דרך לחזור בתשובה, בלי לרצות לשוב לארץ ישראל.
יום כיפור מסתבך
חכמי המשנה שהבחינו בין עבירות כלפי אלוהים לפגיעות בבני אדם, שינו את מעמדו של יום הכיפורים. יום זה, שנקבע על ידי אלוהים, יכול לכפר על חטאים שחטאנו כלפיו, אבל לחטאים כלפי אחיותינו ואחינו בני האדם יש מעמד עצמאי, ויום כיפור בעצמו לא יכול להתירם (יומא ח, משנה ט): "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה חברו".
כך הכפיפו חז"ל את יום הכיפורים האלוהי לסעד אנושי, ומאז ועד היום אי אפשר לצלוח את יום הכיפורים בלי להקדים לו תהליכים חברתיים מורכבים.
ריקמה יהודית צפופה
תשוקתם של חז"ל לבניית קהילות וליצירת מערכות יחסים משמעותיות בין חברי הקהילה, מעוררת ההתפעלות ותודה. אנו חייבים את הישרדותנו לגאונות ולאנושיות של חכמים אלה. לחובת התשובה "בין אדם לחברו" יש תפקיד מרכזי במהלך זה של בניית מארג צפוף של יהודים ה"ערבים זה לזה".
ארבע הוא מספר של תיקון
כיוון שאי אפשר לצלוח את יום הכיפוריםבלי לזכות בסליחה מחברות וחברי הקהילה, יש צורך להקדים ליום הכיפורים תהליך ארוך של תיקון וריצוי. כך הצטרף ראש השנה ליום הכיפורים, וחבר אליהם גם כל חודש אלול.
ימי התשובה היהודיים הפכו מיום אחד, לארבעים ימים. יום תשובה כנגד כל אחד מימי המטרת המבול, יום כנגד כל שנת נדודים במדבר, יום כנגד יום בו שהה משה לפני האלוהים בסיני.
איך מבקשים סליחה?
בהיעדר בית מקדש ומרכז טריטוריאלי, ביקשו חז"ל להחליף מוקדים אלה במאות ואף באלפי מוקדים קטנים – בקהילות. על מנת שקהילה תהווה תחליף לשגב הרוחני של בית מקדש ולכוח של הריכוז הטריטוריאלי, צריך לטעון אותה בחום ובמשמעויות רבות, וצריך גם להתפלל לנס שהפרויקט המסובך הזה יצליח.
יום כיפור הבתר-מקדשי הפך לסיפור הצלחה במידה רבה בגלל הדרישה "לרצות את חברו", שהרי מה יעשה איש, ומה תעשה אישה בבקשם לפייס את זולתם? (בבלי יומא פז ע"א): "אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו (סליחה) מחברו אל יבקש ממנו יותר משלוש פעמים".
מי שפגע בזולתו, צריך להתאמץ ולרצותו, ולבוא אליו פעם ושוב ושוב (אבל לא יותר מכך) לבקש את סליחתו. כך יצרו חז"ל קהילה של אנשים התלויים זה בזה, ולא יכולים לעבור את יום הדין האלוהי בלי לבקש סליחה ובלי, בסופו של דבר, להסכים למחול.
לחתוך בבשר החי של הנשמה
כשמדובר בחטאים פעוטים קל לבקש ולהעניק סליחה. האתגר האמיתי נמצא בהתמודדות עם חטאים כבדים: אני חושבת על אלימות פיזית קשה, על אלימות מינית, אלימות רגשית מתמשכת - ועל חטאים של גילוי עריות. נדמה לי שבמערכות אלה התלות ההדדית שיוצרת תרבות הסליחה, מסוכנת.
שכן חטאים אלה דורשים תהליך ארוך של תיקון ושיקום, ויעברו לעיתים יותר מיום כיפורים אחד או שניים לפני שתושג אפילו התקדמות קטנה. אורך הנשימה שמציע תאריך היעד "יום כיפור" לא מתאים לעבירות שחתכו בבשר החי של הנשמה.
כשהתלות ההדדית פוצעת
בנוסף לזאת, אני יכולה להעיד על התשוקה להפרדה ביני לבין מי שפגע בי. אין לי תשוקה לראות אותו סובל, אך אני גם לא מוכנה להיות אחראית על תהליך התשובה שלו. אני מחויבת לשיקום העצמי שלי, ואני אברך על האפשרות שמישהו יעזור לו לשקם את עצמו, אבל אני רוצה לחשוב שזה ממש לא ענייני. ההפרדה בינינו היא חלק מרכזי בהבראה שלי.
הציפייה הקהילתית שבסופו של תהליך יאמר הקורבן ותאמר הקורבן "סלחתי", יכולה להמשיך את מעגל האלימות במקום לשים לו גבול.
חטאי ההתעללות יסודם בקשר אסור, אלים ונצלני, ונדמה לי שיש רגעים שבהם הקהילה צריכה להתערב ולאפשר לקורבן להתנתק מהתוקפן, ולחסוך ממנו את הצורך לומר "סלחתי" ולגאול מייסוריו את מי שערער את חייו.
סליחה היא לא תמיד הנושא
רעיון התשובה הוא בעיניי הרעיון המוסרי ביותר בתרבות היהודית, ואני לא מוכנה לוותר עליו. אלא שלעתים יש לעשות תשובה בלי לצפות לקבלת "סליחה", ובלי להטריד את הקורבן.
אפשרות זו לא חייבת לפגוע בקהילה, והיא אף יכולה להעצים אותה. יש מקום שבו הקהילה צריכה להפריד בין הקורבן לתוקפן, ולקחת על עצמה את האחריות לתיקון.
סליחה היא זכות השמורה לקורבן - ולו בלבד, ויש לשמור עליה כזכות ולא להפכה לחובה. הקהילה צריכה לקחת על עצמה את אפשרות התיקון והשיקום, ולתת לה להתקיים בהפרדת חיים וכוחות בין הקורבן לתוקפן, מתוך הבנה שסליחה היא לא תמיד הנושא.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"גוי צדיק" (טוקבק 64 משבוע שעבר) הדיאלוג בינינו חשוב לי, תודה שענית, וגם אני רוצה להגיב.
אתה כתבת: "תהום פעורה בינך לבין המאמינים. מעברה האחד של התהום עומדים האנשים שמאמינים שהעולם הזה פרוזדור. שהעולם הבא טרקלין. שמעשינו פה הם הכנה. הכנה לעולם שכולו טוב. כן, כולו טוב! ומעברה השני חיים האנשים שחושבים שנאכל ונשתה, כי מחר נמות... אל הבורא הזה את מתייחסת כאל "חבר דמיוני" עפ"ל. אמנם, מענה רך ישיב חמה, אבל מענה רך לא יוכל להפוך את אויבי המושבע - לאוהבי. לתשומת לבך".
כתבת דברים רבים חשובים ואין באפשרותי כאן להביאם במלואם. על שני דברים ארצה להגיב: האחד – לא כל מי שלא מאמין בעולם הבא, הוא הדוניסט. אפשר להתאמץ להיות אנשים טובים משיקולים רבים ושונים, ואשמח אם תשפוט אותי לפי מעשיי ולא לפי הנחות היסוד שלך.
והעניין השני – מדוע אני צריכה להיות "אויבת מושבעת" שלך? למה לא נתייחס אל עצמנו כאל אחים במחלוקת? למה ניתן לפחד ולשנאה לנצח את האהבה והסקרנות?
שנה טובה לך ולכולם!
לפנייה לכתב/ת 
