תופעת מצגר: היזהרו מהמנהיגים המתנחמדים
ואלה הראויים לכבדהו וחשדהו: מי שאף פעם לא מגמגם. מי שתמיד אומר את "הדבר הנכון". מי שמתאמץ לא להיתפס בטעות. מי שפועל לקרב לבבות, ובוחר לומר את הדברים שהרוב אוהב לשמוע. מי שבטוח שהשלטון ראוי לו והוא ראוי לשלטון. מי שמייצג את המִמסד
מי אני ומה שמי?
הוא מחזיק לרוב בדעות "נוחות", מתונות. לשונו חלקה, קולחת ומקושטת במילים מן המקורות. לרוב הוא משתדל לרצות את הרוב, הוא זורם עם ההלכה, הוא אוהב לפסוק הלכה ואוהב לכתוב ספרים. הוא תופס את עצמו כדוברה של התורה וכנציגה המוסמך של המסורת היהודית. הוא מאמין שתפקידו לגרום לציבור לאהוב את התורה. הוא מטיף לשמירת מצוות, ליושר, לאהבת הבריות, לפיוס ולבקשת סליחה. הוא הצליח לגרום לציבור לקבל את מרותו במשך עשר שנים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ובצד כשלא ראו, או כך לפחות חשב, הוא נטל מהציבור טובות הנאה ושלשל לכיסו מיליוני שקלי שוחד. זה הרב יונה מצגר שהשבוע נגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר בעוון שוחד ומִרמה.
זה סיפור אהבה בין אדם לממסד
לא פעם אני נשאלת ב"בית המדרש של הטוקבקים" מדוע אני "כל הזמן נגד"; מדוע אני מבקרת תדיר את התרבות היהודית, ומדוע אני ממשיכה ללמוד וללמד אותה למרות הביקורת החריפה. חברות יקרות שלי, אותי מפחידים אנשים שלא מבקרים את עצמם ואת תרבותם. אותי מבהילים אנשים שמנהלים רומן רך ונעים למגע עם חייהם ועם הממסד.
הרעפת מחמאות על הממסד והשלטון (בין עם הוא שלטון פוליטי, דתי או קהילתי) היא המעשה הנוח שתגמול ברור וגלוי בצדו. משום כך מדגיש משלֵי: "נאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כ"ז, ו'). כדאי לחשוד בכל מי שמעתיר נשיקות על הממסד והסדר הקיים - יש לחשוד בעצלנותו, בפחדנותו וגם באפשרות שהוא חומד את ממתקי בעלי הכוח.
אשרי כבדי הפה
בראשית המסע אל החירות מנסה אלוהים לגייס את משה כמנהיג לעם העבדים. אך משה, בניגוד לרב מצגר ולתאבי מִמסד אחרים, לא שש אלי מינוי. בתירוצים מתירוצים שונים דוחה משה את המינוי האלוהי. אחד התירוצים, שאמינותו תתערער בשלב מוקדם, הוא (שמות ו', ל'): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה". עד מהרה יגלו קוראות התורה שמשה נואם רהוט מאין כמותו, אבל הוא גם אדם מורכב, וככזה הקושי שלו איננו בברירת מילים מתאימות, אלא בעצם נשיאת התפקיד.
חברות יקרות, מי שמתלהבת משררה ומִמסד, ראויה לחשד יותר ממי שמסתייגת משני אלה.
שנא את הרבנות
בסופו של דבר, קיבל על עצמו משה את המשימה. אך מאחורי גבו הרחב ולשונו המגמגמת, נעמדה שורה של חכמים וחכמות לאורך הדורות, שאהבו את המלאכה וחשדו ברבנות. אגדה תלמודית קצרה ונועזת מספרת על שני נערים צעירים שפחדו, אך לבסוף גם אמרו את דעתם האמיתית על הממסד היהודי (סנהדרין, לח ע"א. מתורגם):
"יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי (יהודה הנשיא), ולא אמרו דבר. אמר להם: הוסיפו יין לצעירים, כך שיאמרו דבר. כיוון שהתבשמו פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל... אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילים לי בעיניי?! אמר לו רבי חייא (אביהם): רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין – יצא סוד".
מכירת אלכוהול למי שלא מלאו לו 18
אני יכולה לתאר לעצמי שרבי, שחושד שרבי חייא מבקר אותו, מקווה להוציא סודות משפחתיים מפיהם של הילדים הצעירים. הילדים ככל הנראה הונחו על ידי אביהם לשתוק בשעת הביקור, ולא להשמיע דברי מחאה וביקורת בפני האיש החזק של ארץ ישראל. אלא שהתשוקה להשמיע וגם לשמוע ביקורת, חזקה מתבונת השתיקה. רבי משקה את הילדים יין, אביהם מאפשר זאת, וקוצי הביקורת עולים על שולחן הסעודה.
בסופו של דבר, לא מתנצל רבי חייא על הדברים הקשים שאומרים ילדיו כנגד בית הנשיא. "יין" ו"סוד" קשורים זה לזה בגימטריה משותפת, ובקשר של סיבה ותוצאה. רבי חייא מתנצל בקריצה על כך שהאמת נאמרה בגלוי, אבל לא על כך שהביקורת היא האמת המשפחתית שלו.
בשבח המגמגמים
אגדה תלמודית נוספת, שגם במוקדה נמצא רבי יהודה הנשיא, מציעה זווית נוספת לביקורת כנגד המתמנים לתפקידי רבנות (בראשית רבה פא): "רבנו (רבי יהודה הנשיא) הגיע לסימוניה, יצאו אנשי סימוניה לקראתו. אמרו לו: רבי תן לנו אדם שיהא מקרא ומשנה אותנו ודן דינינו. נתן להם את לוי בן סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוהו בה ונתעלמו ממנו דברי תורה. שאלוהו ג' שאלות (בהלכה)... לא השיבם. אמרו אולי בעל אגדה הוא, שאלוהו... לא השיבם.
כיוון שראה שצרתו צרה השכים בבוקר והלך לו אצל רבנו, אמר לו: מה עשו בך בני סימוניה, אמר לו: אל תזכרני צרתי, ג' שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבם... ולמה לא השבתם כשם שהשבתלי? אמר לו עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה וגבהה רוחי עלי ונעלמו ממני דברי תורה. קרא עליו: אם נבלת בה תנשא".
ללוי בר סיסי יש תשובות לכל השאלות ששואלים אותו חברי קהילתו, אז מדוע הוא הופך כבד פה ולשון בשעה שהם פונים אליו? כיוון ש"עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה וגבהה רוחי".
אז מי מפחיד אותי?
מי שלא נבהל מבמות גבוהות.
מי שאף פעם לא מגמגם.
מי שתמיד אומר את "הדבר הנכון".
מי שמתאמץ לא להיתפס בטעות.
מי שפועל לקרב לבבות, ובוחר לומר את הדברים שהרוב אוהב לשמוע.
מי שבטוח שהשלטון ראוי לו והוא ראוי לשלטון.
מי שמייצג את המִמסד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
ס,ול רמת גן (בתגובה 98 מהשבוע שעבר) כתב לי: "הכל טוב ויפה, אך יסוד דברייך שגוי. ראשית, אין דבר כזה דת 'יהדות' מעולם לא הייתה. אם תצליחי להוכיח כי יהדות היא דת, אני מתחייב לחשוף את שמי המלא. טענת קיומה של דת 'יהדות' מוחקת תרבות שלמה שלה כביכול היה שיג ושיח עם בורא עולם. אפילו ברגע הקדוש של ברית נישואין היהדות לא מוזכרת כדת, אלא כדת משה וישראל. אם כבר דתך היא משה (כידוע הוא לא היה משבט יהודה) ראשוני צאצאי יהודה נולדו בחטא ובשקר. האם זו תרבות? לעסוק כל שבוע בטפל (גמרא, חז"ל, הלכות וכד') גורם לעיקר להיות שקר. האם חיי שקר הם חייך?..."
סול יקר, דברים רבים וחשובים כתבת ואנסה להתייחס לכולם. אני מסכימה אתך שאין דת "יהודית", אבל לא השם "יהודה" ומוצאו הוא המטריד אותי, אלא ההאחדה האשלייתית שיוצר שם זה. יש הרבה מאוד "יהדויות", ואני מקווה שנמצא מקום לכולן.
העובדה שבני יהודה נוצרו בחטא, לא גורמת לי להרחיק עצמי מהם. אני לא מחפשת שלמויות, ועם כל הגינוי שאני יכולה לגנות חלק מבחירותיו של יהודה, אין לי צורך להתכחש להן או לחטאים אחרים שקשורים בי ובמוצאי. והגמרא עניין טפל? מי מחליטה מה עיקר ומה טפל? הגמרא יקרה לי מאוד, ועל כן אני עוסקת בה. ומה חשוב לך?
ועניין אחד נוסף, מדוע גילוי שמך כרוך בתשובה כזו או אחרת שאשיב לדבריך? האם לא נראה לך נכון יותר לכתוב את דבריך בשם המפורש?
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
