גבולות הקדושה: חג על החוף עם ספר תורה
יוצרת קולנוע דתייה שמחפשת את עצמה, פוגשת בראש ישיבה ורעייתו הרבנית שהקימו "כפר תפילה" בלב פסטיבל ניו-אייג'י וחילוני למהדרין. השאלות, הסקרנות והפקפוקים הולידו סרט מסקרן - ותשובה שלמה: "אם לא היינו חזקים, היה נוצר רק חילול ה' בנוסח 'הנה הדוס שמסתכל על בנות'. אבל הגענו ממקום נקי"
מה לרב ורבנית מוכרים בפסטיבל ניו-אייג'י ברוח ילדי הפרחים? את השאלה הזו שאלה גם מוריה שיראל. כשחזרה בתשובה, היא הייתה בטוחה שבכך עשתה את הבחירה האחרונה שלה. הבלבולים נגמרו, הספקות נעלמו, ומכאן ואילך כל שנותר לה הוא קיום מצוות: מותר-אסור, מצווה-עבירה. אבל היא הופתעה לגלות שהשאלות רק עלו, והתשובות עליהן, איך לומר, לא היו מוחלטות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לפני כשבע שנים החליטה שיראל לצאת למסע אישי שאותו הפכה לסרט - "כפר תפילה", שנוצר בפסטיבל "בומבמלה" באילת, שם התלוותה לבני זוג בלתי שגרתיים - הרב ניר ורעייתו איטה מס. הוא רב וראש ישיבה בתל אביב, היא רבנית ואם לתשעה ושניהם היו אמורים להתכונן לחג הפסח על הניקיונות, ההכנות המרובות ושאר ירקות.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ישראלים, תחזירו לי את המימונה
- תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס
- עשרה, מי יודע? נראה אתכם
תחת זאת מצאו עצמם הרב והרבנית בלב הפסטיבל הצבעוני אפופים בעשן, אלכוהול, מוזיקת טראנס ואווירת שאנטי, ומקימים "כפר תפילה" למי שביקשו גם מעט רוחניות יהודית בתוך כל הניו-אייג' הזה. גם שיראל הייתה שם, מחפשת את הקו הדק שמפריד בין נערות בביקיני וצעירים מקועקעים, לרב ולרבנית שמציעים יהדות - ומאתגרים את גבולותיה של היהדות המוכרת.
"הסיפור של הפסטיבל ההוא הוא גם פס הקול של חיי", אומרת שיראל. "אני חיה בין שני עולמות ומנסה לפלס את דרכי: חיי תורה ורוחניות - מול התשוקה העזה שלי ליצור קולנוע, תקשורת. שאלת הגבולות עולה שוב ושוב: מה הקב"ה רוצה ממני, לקיים מצוות? המציאות לפעמים יותר מורכבת, לא הכל שחור ולבן".
וברקע, "עבודה זרה כמו בימי התנ"ך"
הרב ניר ורעייתו איטה מגלמים את אותה מורכבות בלתי פשוטה. לקראת הפסטיבל, קצת לפני פסח, הם היו מפקידים את תשעת ילדיהם אצל הסבא והסבתא - ובמשאית טעונה במאות קילוגרמים של מצות, תפוחי אדמה, גזרים וירקות ירדו לאילת שם היו מקימים עם צוות של מתנדבים את "כפר התפילה" - מתחם היהדות שלהם.
"המוטו של הפסטיבל - פרי יור מיינד - התאים היטב לחג החירות", מסביר הרב מס את הרציונל שמאחורי הפעילות. הוא הקפיד לתלות על פתח המתחם את השלט: כל אחד מוזמן לשאול שאלה אחת על יהדות. אלא שמה שנראה היה כעוד פעולה של "קירוב רחוקים", קיבל מטמורפוזה מוזרה בשטח, לפחות בעיניה של הצעירה הדתית-חרדית, שהתרגלה ליהדות מסוג אחר לחלוטין: "נתקלתי בתופעות שלא פגשתי ביומיום, בנים ובנות רוקדים ביחד, חוסר צניעות בולט, הכל כאילו הפך למותר במטרה לקרב חילונים ליהדות".
מה הפריע לך למשל?
"הרב והרבנית הוציאו את ספר התורה כדי לאפשר לחוגגים מגע איתו, ואז ניגשו אליו בחורות, בבגד ים חושפני – ונישקו את הספר. זה צרם לי. זה נראה לא הגיוני: איך מאפשרים לבחורה במצב כזה לנשק ספר תורה? זו ליבת השאלה שלי: האם אין גבולות? עד להיכן הם יכולים להימתח?"
"לא היה אדם במתחם שירצה לנשק ספר תורה ואני אגיד לו – לא, המתחם שלנו קדוש", מסבירה הרבנית, והרב ניר מוסיף: "אפשר לראות בחורה רצה בביקיני לנשק ספר תורה, ולומר אוי אוי אוי - ואפשר לראות ולומר, הנה בחורה בביקיני, שהדבר היחיד שמעניין אותה הוא לנשק ספר תורה. ההתבוננות שלכם לא נכונה".
בני הזוג מוסיפים כי למרות זאת, הם לא איפשרו למי שאינו לבוש בצורה הולמת להחזיק את הספר, אבל לנשק? "אנחנו לא יכולים לומר לאף אחד או אחת לא".
גם בליל שבת הגבולות מתערערים. "כניסת השבת הייתה עבורי זמן קדוש, אבל הפסטיבל לא עוצר", נזכרת מוריה. מנהל הפסטיבל אירגן מעגל בין-דתי, ונציגים אינדיאנים, מוסלמים, נוצרים וכתות שונות הוזמנו להציג את מרכולתם. גם הרב ניר מס היה שם.
"פגשתי אנשים שמקיים פולחני עבודה זרה כמו בימי התנ"ך, אשכרה מגישים אוכל לפסל. האם הרב צריך להשתתף בפורום כזה? האם היהדות היא עוד כת, עוד דת אלילית?" שיראל מתעדת בסרט את התלבטויותיו של הרב מס, שמחליט בסוף לא להשתתף, וממשיך להתלבט האם נהג נכון.
2,950 מחשבות של קדושה
את המסע החלה מוריה שיראל כצעירה כרווקה, ובמהלכו נישאה לצוריאל, אברך המלמד בישיבה. כיום, כשהיא אם לשניים, זוכה שיראל לסוג של התגלות: "למדתי שהיהדות היא לא שחור ולבן, מותר אסור. יש אמנם את גבולות ההלכה - אבל ביניהם קיים מרחב עצום, ודווקא הבלבול והמבוכה שבו זו עבודת ה'. לקח לי הרבה זמן להבין כי אפשר לחיות עם שאלות, כי דווקא את זה ה' - שלפעמים נמצא בתוך הערפל - רוצה".
הרב ניר, מסתבר, לא מבקש יותר מזה. במהלך מסעו האישי בפסטיבל בומבמלה פגש לדבריו בכ-3,000 אנשים, ול-2,950 מהם היו הרהורי תשובה. מה זה הרהורי תשובה? "השנייה הזו שהאדם מתלבט על מהות חייו, מתכנס לתוך עצמו. זהו. כל הזימה, הפריצות והטומאה מתמוססים אל מול כוח הקדושה הזה".
לא חששתם להיות מושפעים מהאווירה הכי רחוקה מכם?
"היה פחד", מודה הרב מס, אבל מסביר כי "זו הסיבה שלא הבאנו איתנו רווקים, רק נשואים. אם לא היינו חזקים, היה נוצר רק חילול ה' בנוסח 'הנה הדוס שמסתכל על בנות'. אבל הגענו ממקום נקי. הרגשנו שותפים בתהליך מטורף שהוא גאולי לחלוטין".
חרדיות שוות יותר
סרטה של שיראל נערך במסגרת חממה ליוצרות דתיות של קרן "גשר", וכיום היא עובדת על סרטה השני, שבוחן את מקומה הרוחני של האישה ביהדות. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מסע בין נשים אורתודוכסיות המביאות את סיפורן למצלמה.
"הסרטים שלי עוסקים בשאלות שמעסיקות אותי בכל תקופה. היום, כאישה נשואה, אני מחפשת את המקום שלי דרך נשים שחוות קונפליקט - מחסידת ויז'ניץ שהקימה עסק מצליח שעלול לפגוע בלימוד התורה של בעלה האברך, ועד לבוגרת הסמינר הישן שחווה אימהות, לאו דווקא רוחנית, בעיצומה של תפילת נעילה".
נשים חרדיות ודתיות יוצרות אחרת?
"היוצרות החרדיות והדתיות בהחלט מביאות משהו אחר, שלא נמצא בעולם המדיה החילוני. שם האמנות היא קדושה, והיא מעל הכל. אין גבולות ומותר לעשות בשמה הכל. אנחנו מציבים לעצמינו גבולות חדים, המביאים לתוצר מקורי, פנימי מאוד, שלא מושפע בהכרח מרעיונות חיצוניים. אני יכולה לומר שהסיפורים שלנו, הדתיות, הם, בסופו של יום, מקוריים ועוצמתיים יותר".
