יומני קבר רחל: מהפרעות ביישוב היהודי ועד לשואה
התפילות ל"אמא רחל" על יהודי אירופה, ההתנכלויות של ערביי האזור והשלטון הבריטי - וגם מה עלה בגורלו של ברוך מוורשה שביקר בישראל בשנות העשרים? שלמה אליהו פריימן, השמש המסור של קבר רחל בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, תיעד בקפדנות בפנקסיו את מאורעות התקופה והמבקרים באתר הקדוש. הפנקסים ההיסטוריים הגיעו בדרך לא דרך לספרייה הלאומית
כל בוקר, להוציא ימי שבת וחג, היה עולה שלמה אליהו פריימן על קו 22 משער יפו שבירושלים - ומגיע אל קבר רחל בסביבות השעה תשע בבוקר. כשאקדח חגור למותניו בשל חשש להתקפות ערביי המקום, היה פותח את דלת הכניסה במפתח הברזל המוארך שהיה מופקד עליו, ומקבל את המבקרות והמבקרים שהגיעו להתפלל בקבר.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
היה זה שדרוג משמעותי עבור המאמינים שהגיעו לפקוד את הקבר. עד אז היה הקבר פתוח למבקרים בעיקר בחודש אלול ובתקופת החגים. את תפקיד השמש האשכנזי של הקבר קיבל שלמה אליהו פריימן בירושה מאביו, יעקב "יענקלה השמש" פריימן, אשר הספיק לשרת בתפקיד כשנתיים בלבד, עד מותו בשנת 1918. הוא השאיר נעליים גדולות, ושלמה אליהו היה נחוש לעמוד במשימה שנפלה בחלקו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
מרגע שנכנס לתפקיד ועד שסיים אותו 29 שנה לאחר מכן, תיעד שלמה אליהו מדי יום ביומו את המתרחש בקבר ביומן המבקרים שניהל. אל הספרייה הלאומית הגיעו לאחרונה שני הכרכים היחידים ששרדו מתוך 24 הכרכים של יומן המבקרים, והתקופה שהם מכסים היא קריטית בתולדות עם ישראל והמדינה שבדרך: שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.
ראש אגף האוצרות בספרייה הלאומית, ד"ר אביעד סטולמן, מספר ל-ynet כי מדובר באחת התרומות החשובות ביותר שנמסרו לאחרונה לספרייה. "בשנים שלפני הקמת המדינה היה קבר רחל אחד מן האתרים המתוירים ביותר בארץ, ומאות אנשים מרחבי הארץ והעולם ביקרו בו בכל יום", הוא אומר.
"בספרי המבקרים הללו חתמו את שמם עשרות-אלפי אנשים, ביניהם גם ידוענים רבים, ותיירים יהודים מאירופה שנספו לאחר מכן בשואה. דרך היומן ניתן לאתר דמויות ומשפחות רבות, ובימים אלה אנחנו בוחנים אפשרות של בניית מיזם גדול ומשמעותי של רישום ממוחשב. באמצעות הפרויקט הזה ניתן יהיה לאתר את כל אותם עשרות-אלפי המבקרים שרשומים באותם פנקסים".
גורלם של המבקרים האלמונים
על מדף עץ בחדר בו עמד ציוּן מצבת רחל אמנו, נחו יומני המבקרים מסודרים לפי שנים. את מרבית דפי היומנים ממלאים שמות המבקרות והמבקרים השונים. המבקרים המרובים והמקומות המגוונים מהם הגיעו מלמדים לא רק על חשיבות קבר רחל ליהודי היישוב והתפוצות, אלא גם למבקרים הנוצרים הרבים – חלקם צליינים, ואחרים חיילים בצבאות בעלות הברית או פקידי המנדט הבריטי בארץ. היו מבקרים שלא הסתפקו בציון שמם בלבד, והוסיפו בקשות תחינה.
מרבית השמות לא מוכרים למי שיעיין כיום ביומנים, אחרים יעלו את דמותם של אנשי מפתח ביישוב העברי ובמדינה שתוקם: ד"ר דוד ילין, רחל ינאית בן צבי, הנרייטה סאלד ואפילו "עזרא" (עזר) ויצמן בן השבע, שהגיע לביקור יחד עם אמו יהודית ואחותו יעל.
אבל המבקרים האלמונים הם מי שמעוררים את העניין הרב ביותר: מה עלה בגורלה של רחל פראנק מליטא שביקרה בשנת 1932, עשור לפני השואה? האם הצליחו בני הזוג אסתר ורחמים להגשים את חלומם ולהביא ילדים לעולם? מי היו אותם מבקרים מפרס – האם עולים חדשים, או תיירים שחזרו לארץ מוצאם? בחלוף כל עמוד נערמות עוד ועוד שאלות.
פריימן השתמש ביומנים בדרך מעט שונה: עשרות ואולי מאות הערותיו והבחנותיו מעניקות הצצה מעמיקה להשפעה שהיו למאורעות הגדולים בארץ ישראל ובאירופה על פעילות הקבר. היומנים אפשרו מעקב אחר השיפוצים והתיקונים שביצע פריימן (בדרך כלל בעצמו, בגלל שחשש מהפועלים הערבים), וכוללים תיעוד של יחסיו המתוחים עם ערביי האזור, תוך אזכור המאורעות הגדולים שמתרחשים בעולם.
פרוכת היסטורית מוכתמת בדם
משנת 1940 תופסים תיאורי האימה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים מקום מרכזי ביומן. מלבד התחינות הנרגשות לעזרה, עוררה השואה המתרגשת על עם ישראל גם תוכחות כלפי "אמנו רחל" אשר זונחת את בניה ובנותיה.
ספק אם היה פריימן, או מי מפוקדי הקבר, מודעים לממדי ההשמדה המתחוללת באירופה. ולמרות זאת, תפילות להצלת היהודים "העומדים בפני השמדה" החלו ממלאות את דפי היומן. באותן שנים מופיע בו נוסחה קבועה כמעט מדי יום: קבוצת יהודים מגיעה אל הקבר, והם מתפללים לשלום אחיהם בארצות הכיבוש.
אחת הדוגמאות המפורטות נמצאת בעמוד המתוארך ל-5 באפריל 1943. ביום זה מציין פריימן תפילה המונית של "כמה אלפי מבקרים ביניהם בתי ספר מכל הארץ, וכמה מאות חיילים וחיילות". הצפיפות גרמה לכך ש"היה כמה שעות שאי אפשר היה לבקר בפנים מפני ההמון שעמדו בתפילה". באותה תפילה נרגשת היו "הצעקות והבכיות... חוץ מדרך הטבע". כה קשים היו המחזות והדברים שנאמרו בקבר, עד כי "כמה התעלפו מרוב צער לשמע פרטים על סבלם של אחינו הסובלים בארצות הכיבוש."
ימים ספורים מסוף המלחמה (26 באפריל, 1945) מתעד פריימן מאורע מרגש שקרה, כאשר הובאה אל הקבר "פרוכת היסטורי שנשמר מכמה עשרות בתי כנסת בפולניה מימי הפרעות שעבר על כמה הערים, ונשאר הפרוכת הזה עם כתמי דם". יש לשער כי הפרוכת הובאה לקבר אי-שם בימיה הראשונים של המלחמה, היות שמזה מספר שנים משפחת פרבשטיין מביאה את הפרוכת לקבר, "ועכשיו ביום י"ד אייר תש"ה תקנו את זה והביאו עוד הפעם לזכרון בהיכל".
חמישה ימים לפני כניעת גרמניה, ב-3 במאי 1945, החל פריימן בחגיגות הניצחון כשצייר V גדולה בעמוד 314 של היומן. עמוד לאחר מכן כתב באותיות גדולות – אולי מתוך סערת רגשות – את הכיתוב: "גרמניה נכנעה ללא תנאי. נגמרה המלחמה באירופה. היום הוכרז רשמית כיום הניצחון".
את שני העמודים הבאים הקדיש פריימן לכתיבת ברכת הודיה ליום הנצחון ומזמור לתודה. חגיגות הניצחון נמשכות גם בתחילת העמוד הבא.
פצצת צינור על השמש המסור
על אף שהדאגה להישרדותם של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בשואה לא סרה מליבם של רבים מהמבקרים, היה זה המאבק היהודי-ערבי סביב קבר רחל שלו הקדיש פריימן את החלק הארי בכתיבתו. ביטוי למאבק הולך ומקצין סביב קבר רחל נמצא גם בדיווחים היומיומיים ביותר שלו.
פריימן, אשר השתדל בכל מאודו לשמור על יחסים חמים עם ערביי האזור, נקלע למצב בלתי אפשרי. הוא השתדל לסייע לשכניו הערבים בכל עת שפנו אליו בבקשה לעזרה, אך מעולם לא הכחיש את הזדהותו עם המפעל הציוני ועם העם שאליו הוא שייך. כשהגיעה העת לבצע תיקונים ושיפוצים במבנה העתיק, נאלצו פריימן ומקבילו הספרדי לעשות את העבודה בעצמם, מתוך דאגה שיווצר תקדים התומך בהעסקת פועלים ערבים במקום.
החשש מניסיונות השתלטות של המופתי והוואקף על ידי יצירת תקדימים קטנים בשטח, העסיק את פריימן כל שנותיו כשמש. ב-26 במרץ 1936 הגיע מזכיר ממשלת המנדט לביקור בקבר, ודרש מהשמשים להגיש דו"ח על המתחים עם ערביי המקום.
ככל שנקפו השנים, הפכו גם הביקורים המעודדים ביותר לכאלה המשאירים טעם רע. כשהגיעו מספר ערבים לבקש מים בפסח של שנת 1940, סיפרו לו כי הם רוצים "שהערבים ויהודים יחיו בשלום", ולא שכחו לספר "שהמצב רע מאוד בשבילם כי אינם מרוויחים".
בשנת 1946 נזרקה פצצת צינור על פריימן ועל שני שכנים ערבים שאירחו לו חברה. המאורע הזה סימל את הבאות. עם התערערות המצב הביטחוני בארץ ישראל וההכנות המשותפות למלחמה, אבדה תחושת הביטחון בקבר רחל.
ואז העמידו במקום שומר ערבי
באחד האזכורים האחרונים ביומן, העתיק פריימן את המכתב ששלח לוועד הלאומי במרץ 1947, בו יידע אותם על התפתחות מדאיגה: מינוי שומר ערבי מטעם הוואקף. אבו חסן, השומר שהוצב בבית הקברות הקרוב, התגרה בשני השמשים של קבר רחל, וסיפר לערביי האזור כי הוא שומר על הקבר. בכל עת שהעז אבו חסן לגשת אל פריימן ולאיים עליו עם פקודות, הבהיר פריימן לוועד הלאומי: "אני נוזף בו ותיכף מסתלק".
ימים ספורים לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, הגיע פריימן אל הקבר והכין אותו כאילו מדובר ביום רגיל. המתיחות האיומה באזור שכנעה אותו, לבסוף, כי מוטב שיארוז את חפציו ויסתלק מהמקום. הוא עשה זאת, אך לא לפני שהעביר את היומנים אל שייח' ערבי שגר בקרבת מקום. הייתה זו הפעם האחרונה שזכה לחזות במו עיניו בקבר רחל. היומנים עצמם הועברו בסופו של דבר לאנשים שבחרו להישאר בעילום שם ותרמו אותם לספרייה הלאומית. פריימן עצמו נפטר שנים ספורות לאחר מכן, בירושלים.
- שני היומנים שייכים לתורם אנונימי, אשר בחר להפקיד אותם למשמרת בספרייה הלאומית. לעוד סיפורים היסטורים היכנסו לבלוג הספרייה הלאומית, כאן
לפנייה לכתב/ת 
