הסיפור שאינו נגמר: אם אתם לא מבינים, תקשיבו
הקיסרית הילדותית מספרת את אותו הסיפור שוב ושוב, וגם יהודה לא מוותר ליוסף וחוזר על השתלשלות המאורעות בתקווה לציל את בנימין. כשנדמה לכם שבן השיח לא מובן ושעמדותיו הזויות - כדאי לפעמים להקשיב לו שוב ולנסות להבין את ההיגיון הפנימי שלו
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"אולי פשוט לא אכפת לו מה יקרה לך", מציע אטריו, "אולי הוא פשוט אדיש כלפינו?" אך הקיסרית הילדותית מסרבת להאמין. היא פותחת את ספר דברי הימים של פנטזיה ומתחילה לספר את הסיפור מחדש. מתחילתו ועד לרגע זה שבו היא שבה ומספרת את הסיפור. וחוזר חלילה, שוב ושוב. עד שבסטיאן נכנע, מזנק אל ממלכת פנטזיה, וכאן נגמר החלק הראשון של "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה.
יהודה לא מתייאש
פרשת השבוע פותחת במילים: "ויגש אליו יהודה". הפרשה הקודמת הסתיימה בהכרזתו של יוסף, השליט המצרי, שבנימין צריך להישאר אצלו כעבד בשל הגביע שנמצא באמתחתו. בפני האחים עומדות עכשיו כמה ברירות, המתוארות יפה במדרשים: הם יכולים לנטוש את בנימין וללכת, הם יכולים להילחם ולהחריב את מצרים. אך יהודה בוחר באפשרות שלישית: הוא ניגש אל השליט המצרי ומספר את כל הסיפור מההתחלה. איך ירדו למצרים לבקש אוכל, איך נחשדו על לא עוול בכפם, איך נאלצו לרדת פעם נוספת ולהביא עמם את בנימין.
מדוע לספר שוב את הסיפור? "לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם", כותב הרמב"ן, והמפרשים התאמצו למצוא רמזים בלשונו של יהודה לטענות מטענות שונות. רמזים די קלושים, יש להודות, שלא ברור מדוע הוסוו באופן כזה.
אבל אולי באמת לא היו ליהודה טענות חדשות. את הטענות שהיו לו, שטח בפני יוסף כבר בסוף הפרשה הקודמת, מיד עם תפיסתו של בנימין. אך כשיהודה נתקל במציאות אטומה ולא מובנת, במקום לשבור את הכלים ולהתייאש, הוא מספר את הסיפור פעם נוספת. מתחיל מן ההתחלה, מן האלף-בית, מתוך אמון עמוק בכך שלא יכול להיות שאין כאן היגיון פנימי, שאין הסבר כלשהו.
הוא לא מוכן לקבל את האפשרות שהשליט המצרי הוא סתם אדם אטום שאין סיכוי לדבר איתו. הוא בטוח שאם רק נספר את הסיפור שוב ושוב, נקיף את החומות פעם נוספת, משהו ייסדק בסוף וייפתח.
אל תתייאשו מטקסטים
זה נכון ביחסים עם בני אדם, וזה נכון גם ביחס לעמדות אידיאולוגיות ותופעות חברתיות. עד כמה אנחנו ממהרים לפסול ולהגדיר דעה שונה משלנו כ"הזויה", ועד כמה יש לנו את הסבלנות והנכונות להקשיב ולנסות להבין את ההיגיון הפנימי של מי שניצב בצד השני של המתרס. לא מתוך חמלה או נחמדות, אלא מתוך אמון בכך שתמיד יש שם משהו שעשוי להיפתח בפנינו אם רק נהיה מוכנים להקשיב, לגשת, ולספר את הסיפור מהתחלה.
זה נכון גם בלימוד של טקסטים. לפעמים מה שמבדיל תלמיד אחד מחברו איננו הכישרון השכלי, אלא האמון שאותו הוא נותן בטקסט. הנכונות לקרוא קטע לא-מובן שוב ושוב, להטיח את הראש בקיר ולדפוק על השולחן בתסכול, במקום לפטור את הדברים כ"שטויות" ולהמשיך הלאה.
מחברי ספרים בעבר נהגו לבקש בהקדמותיהם שהקורא שמוצא פגם בטענותיהם, ילמד את הסוגיה פעם נוספת; ינסה לחשוב על הדברים מזווית חדשה, במקום לדחות אותם בבוז, מתוך אמון במאמץ הגדול שהשקיע המחבר בלימוד ובכתיבה. אני נוטה לחשוב שהם לא ביקשו זאת עבור עצמם אלא בשבילנו. בשביל להעניק לנו את המתנה שבנתינת אמון בבני אדם, בספרים, ובעולם כולו שמבקש להיפתח בפנינו.
לפנייה לכתב/ת 
