טבילה במקווה? לא לבעלות מוגבלויות
"אין חניה, שביל הגישה לא מותאם לכיסא גלגלים, אגן הטבילה לא מתאים - ונסי להיכנס למקווה המרוחק כשבחוץ גשם סוחף ואת עם קביים". מתוך כ-700 מקוואות בישראל מונגשים רק עשרות בודדות. דניאלה יקירה הנעזרת בכיסא גלגלים, מספרת על הקושי והמבוכה המלווים אותה מידי חודש
צמד המילים "טבילה במקווה" מעלה באופן טבעי הקשר של טהרה קדושה. אבל לאישה עם מוגבלות פיזית עולים מיד הקשרים נוספים לצמד המילים. לא פשוט עבורי לטבול. הגוף הוא פעמים רבות מקור לכאב, לעיתים מעוות, עקום או לא יחסי, והחשיפה הנדרשת היא לא פשוטה. על כל אלה מתווסף עניין הנגישות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
מקוואות קיימים לא עוברים תהליך הנגשה, וגם באלה החדשים, פעמים רבות לא מקיימים את חוקי הנגישות החלים עליהם: חנייה סמוכה, שביל מוסדר, כניסה ופתח רחבים, מקלחת ושירותים מותאמים ומתקן הורדה למים. וזה מבלי שהזכרנו את בעלות המוגבלות בשמיעה או בראייה הנזקקות להתאמות ייחודיות - ואפילו לנשים עם מוגבלות בתקשורת או מוגבלות נפשית. גם עליהן חייבים לתת את הדעת.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- אפקט לורד: יהודייה שמחרימה - את בדיחה/ אסף וול
- כל היהודים קופצים רוקדים: הגלגול הבא של "שוטי הנבואה"
- אחים מתרחקים: 58% מתבוללים, 40% מנותקים מישראל
החיים אינם פשוטים. בהיותי ישובה בכיסא גלגלים אני לא יכולה להיות ספונטנית. יציאה למקום כלשהו דורשת התארגנות וכן, גם לדעת בוודאות שאוכל להגיע, להסתדר, להתנהל בעצמי. אלה הם חיי.
חצי שעת נסיעה בשביל מקווה נגיש (ופרטי)
נולדתי ילדה רגילה, ובגיל 11 וחצי התעוררתי עם שיתוק בפלג גופי התחתון כתוצאה מפגיעה של וירוס בעמוד השידרה. ב"ה נישאתי צעירה, וכחלק מעולמה של אישה דתייה כלל חלק מחיי את שגרת הטבילה אחת לחודש במקווה טהרה.
באותם ימים, לפני 25 שנה, הייתה המוּדעוּת לנגישות נמוכה עד לא קיימת, וגם אינטרנט לא היה קיים כדי לנסות ולבדוק את מצב המקווה. בעבר עוד יכולתי ללכת על קביים, והמקווה שנבחר היה הקרוב לביתי. הייתי מנסה להחנות הכי קרוב שאפשר, והולכת לאט-לאט בשביל החשוך, עולה שלוש מדרגות ומגיעה. גם כשעברתי לעיר סמוכה המשכתי ללכת לאותו המקום, שהיה עבורי הידוע והמוּכר.
אחרי כמה שנים עברתי למקווה אחר, אבל גם שם היו מספר מדרגות שהייתי צריכה לרדת והן הובילו לשביל, אתם יכולים לתאר מה היה קורה בערב גשום שבו הגעתי עם תיק שהכביד על ההליכה שלי, נרטבתי ולא הייתה לי אפשרות להיעזר במטרייה כי ידיי נשענו על הקביים.
רק בשנים האחרונות, עם שחיקת הגוף ואחרי נפילה לא נעימה שגרמה לי "לחשב מסלול מחדש", החלטתי לחפש מקווה נגיש שאוכל להגיע אליו עם כיסא הגלגלים מבלי להסתכן. לצערי, מקווה כזה קיים במרחק חצי שעה נסיעה, ובמקרה שלי הוא בבעלות עמותה כך שמחיר הטבילה הוא יקר ולא מסובסד (פי שלושה ממחיר רגיל).
דרושה אכיפה ונחוצה הסברה
מאז שהתחתנתי חלפו השנים, רבע מאה עברה, חוקקו חוקים, אך המצב בתחום זה לצערי השתנה רק במעט, ובקצב שאינו משביע רצון. מתוך כשבע-מאות מקוואות בישראל, מונגשים רק כמה עשרות.
מה שהיווה לאורך השנים קרן אור בביקוריי במקווה היו הבלניות, מי יותר ומי פחות. אך הן שעשו את החוויה עבורי למיטבית בתנאים הקיימים. הן היו רגישות, מאפשרות, נתנו לי לטבול בתא הסמוך לבריכה או אפילו בחדר הכלה, כך שיהיה לי פחות מרחק ללכת; הנעימו את ההמתנה בשתייה חמה והתעניינו בשלומי.
הייתי זקוקה לעזרתן, להישען עליהן בגופי, להרגיש בטוחה. בזמנים שעדיין התהלכתי, הייתה בלנית מקסימה שהייתה פורשת עבורי "שטיח" של מגבות שחלילה לא אחליק ואפול, והציעה לי כדרך קבע עזרה בסחיבת התיק עד לרכב. אלה היו דברים קטנים, אך עבורי הם היו משמעותיים ואיפשרו לי לעבור את כל הקושי הכרוך בטבילה - בנעימות.
אני מצפה כי תהיה אכיפה של החוק ודרישה של המוסדות לקיומה של הנגישות. אני מייחלת שהמשרד לשירותי דת ייתן עדיפות לנושא ויקדם אותו מול המועצות הדתיות, כולל עידוד ותמיכה כספית.
מעבר לכך, ישנו צורך גדול בהסברה לבלניות ובהגברת המודעות אצלן; לשלב את הנושא ואת תחום היידע של מתן שירות מותאם, נגיש ורגיש לכל אותן נשים, ולהטמיע את הלימוד בהכשרה ובהשתלמויות ייעודיות לבלניות ומדריכות כלה גם יחד. שיכירו את המוגבלויות השונות, ידעו מה אפשר לעשות, יקלו במה שניתן על הקשיים של אותן נשים - ויספקו עבורן חוויה מיטבית גם בתנאים הקיימים.
מהמשרד לשירותי דת טרם נמסרה תגובה.
- הכותבת היא מטפלת בתחום המיניות לאנשים עם מוגבלויות ויועצת נגישות מוסמכת. לאחרונה נפתח בפלטפורמת Jgive קמפיין מימון המונים מטעם "מרכז עדן" (בקישור),
המפתח תכניי למידה ומכשיר בלניות להתמודדות נכונה עם מוגבלויות.
לפנייה לכתב/ת 
