עלו לחירות: היהודים שמצאו את הארץ המובטחת

(עריכת פרויקט: לירון נגלר-כהן) 

את הפסוק הזה - הציר המרכזי שעליו מושתת ליל הסדר עם חובת ה"והגדת לבנך" - קראו בכל בית יהודי - דתי ושאינו דתי - בכל מקום בעולם, כפי שעשו אבותינו ואבותיהם מאות בשנים. אבל יש אנשים שלא צריכים להתאמץ: הם עשו את יציאת המצרים שלהם בדרך לארץ המובטחת; נטלו את מטלטליהם המעטים ויצאו לארץ הנודעת-לא נודעת, לבית היחיד. זו יכולה להיות מצרים של אנטישמיות או של מצוקה כלכלית, מצרים שבדונייצק או זו שבנמיביה. קיבוץ הגלויות של השבטים שיצאו יחדיו למדבר נמשך.

בין חג החירות לחג העצמאות חשבנו שאין מתאים מלהביא את סיפוריהם.

עבור ולנטינה מטביינקו (42) ושני בניה, הפסח הזה באשקלון הוא יציאה לחירות ללא שום הגזמה. לפני חודש – ב-7 לפברואר, 2018 – עלתה המשפחה הקטנה ארצה, בעזרת "הקרן לידידות", לאחר ארבע שנות מלחמה סמוך לקו האש בעיר דונייצק, הגדולה בחבל דונבאס. "החלטנו לעלות לישראל משום שאנחנו יהודים וזכאים לכך", מספרת מטביינקו ל-ynet. "אירועי ארבע השנים האחרונות ללא ספק סייעו להחלטה שלנו. ומה שחווינו זה סיוט. גיהנום". לכתבה המלאה של אדוארד דוקס – לחצו כאן

ממדינה שבה היו כמעט 20 אלף יהודים, נותרו רק מעטים. ונצואלה קורסת, וכשאין יותר מוצרים במדפים בסופר - העתיד בישראל נראה הרבה יותר מבטיח. "בוונצואלה יש תהליך בלתי נסבל של התדרדרות. אין ביטחון אישי ברחובות, אנשים גונבים אוכל וגם למי שיש קצת כסף אין כל כך מה לעשות איתו, כי המדפים ריקים ואין שירותים בסיסיים לאזרחים. היו פעמים שהייתי זקוקה לתרופות, היה לי את הכסף עבורן, אבל בתי המרקחת היו ריקים". לכתבה המלאה – לחצו כאן

אימד לוי היה הכול בקהילה היהודית המצטמקת של עיראק: הרב, השוחט, המנהיג הקהילתי והאיש שעוזר בכל עניין יהודי. "אני חושב שהרבה השתנה בשנות ה-70. זו הייתה תקופה מפחידה. היו יהודים שפשוט נעלמו ולא ידענו מה קרה להם, ורבים אחרים בחרו לעזוב והגיעו לישראל", הוא מספר. "בשנת 2010 קיבלתי איומים על חיי מגורמים מקומיים, וידעתי שעכשיו זה הזמן לעזוב. עם מזוודה אחת, כשאני משאיר הכול מאחור, טסתי לירדן ומשם לישראל". לכתבה המלאה – לחצו כאן

עמנואל ואנונו גדל במשפחה ציונית, עם שאיפה לעלות ארצה. זה השתנה בתיכון: "פגשתי מורה להיסטוריה שמאוד השפיע עליי", הוא נזכר. "המורה - 'צרפתי אמיתי', כמו שאומרים - טען שצרפת נתנה לנו חינוך חינם, ביטחון אישי והטבות סוציאליות רבות, ושיש לנו חוב כלפיה. ראוי שאשאר כמה שנים בצרפת – סוג של 'להחזיר את החוב'. הכול השתנה כשהחלו הפגנות אנטישמיות בצרפת עם סממנים מאוד קשים. הרגשתי שלצרפת כבר לא אכפת ממני". לכתבה המלאה – לחצו כאן

כ-100 יהודים בלבד חיים בנמיביה, אבל דווקא בקהילה הקטנטונת הזו, ניצת ברחל שנולדה בכלל כנוצרייה בדרום פריקה, החלום לעלות לישראל. "הקהילה מאוד קטנה. לא היה לנו רב. יש במדינה רק בית כנסת אחד ובו התקיימו מרבית הפעילויות, כמו קבלת שבת וחגים, אבל לצערי הוא נמכר וכבר לא פעיל. זו אחת המדינות הבודדות בעולם שאין בה חב"ד, ולכן היהודים המקומיים מנהלים את הפעילות". לכתבה המלאה – לחצו כאן

מרסל קונומי הצליח לראות בחייו איך נראית מדינה קומוניסטית כמו בספרים. כמי שגדל בשנות ה-80 בעיר טיראנה, בירת אלבניה, הוא חש על בשרו את האופי של המדינה הסגורה שבה יש מעט מאוד זכויות פוליטיות ודתיות לאזרחים. "הדברים השתנו בשנת 1990", הוא מספר. "זה גם היה הרגע שגיליתי שאני יהודי מצד אימי, וקרובי משפחה רבים, שעד אז לא ידעתי שהם יהודים, ניצלו את החופש ועלו לישראל". לכתבה המלאה – לחצו כאן

רומן מישייב, בן 45, הגיע לישראל לפני כחצי שנה עם אשתו ושמונת ילדיו, בין היתר בסיוע "הקרן לידידות". הוא נולד וגדל בבאקו, שם מתגוררת מרבית הקהילה היהודית במדינה. לדבריו, הקהילה הייתה חזקה ופעילה, ומלבד בתי כנסת יש בה גם בתי ספר יהודיים ופעילות יהודית נרחבת. לישראל החליט לעלות "בראש ובראשונה, עקב המצוקה הכלכלית והרצון לשיפור איכות החיים", כדבריו. לכתבה המלאה – לחצו כאן