ויידום אהרן: בין אהרן הכהן לרב אהרן ליכטנשטיין
ב"סדר העבודה" ביום הכיפורים מככב הכהן הגדול - הוא ולא עוזר. בהיותו דמות אחת המייצגת באישיותה את העם כולו, יש במעשיו את הכוח להפוך את העבודות הנפרדות לתהליך שערכו עולה על סך כל מרכיביו. זה מזכיר לי את הרב ליכטנשטיין שלימד אותי את העיקרון הזה. גם הוא הפך את סך מרכיבי אישיותו לסיפור אחד
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"הוא היה האדם היחיד שרעדו לי הרגליים בעומדי לפניו", סיפר אחד מתלמידיו, רב גדול בזכות עצמו. אך מה היה הדבר? מה הפך את דמותו לכל-כך חד-פעמית ויוצאת דופן? האם הייתה זו בקיאותו העצומה בדברי חז"ל והראשונים? הידע הכללי הרחב? או דווקא מידות החסד והענווה המופלאות שלו?
למה דווקא אהרן
בפרשת השבוע, אחרי מות, ישנו תיאור ארוך ומפורט של עבודת יום הכיפורים. משך שנתיים תמימות למדתי לפני הרב ליכטנשטיין את ענייני סדר העבודה, ואף זכיתי להרצות בפניו את פירות לימודי במהלך ה"חבורות" שאותן דרש מתלמידיו להעביר. הייתה זו החוויה המפחידה והמעצימה ביותר שחוויתי מעודי. מי שלא ראה את הרב כשהוא יושב ומסכם את דברי תלמידיו, לא ראה מהי ענווה אמיתית של תלמיד חכם גדול. ומי ששמע את הביקורות שאותן נתן לאחר ה"חבורות", יודע שהיה בהן שילוב נדיר של אמת ללא משוא פנים, יחד עם עדינות נפש ואהבה עמוקה.
מדוע צריכות העבודות להיעשות דווקא על ידי אהרן, או הכהן הגדול? במה הן שונות משאר עבודות המקדש הכשרות גם בכהן רגיל ("הדיוט")?
בחלק מן העבודות התשובה ברורה: הכניסה אל קודש-הקדשים מותרת רק לכהן הגדול, בשל מעלתו המיוחדת, וממילא העבודות הנעשות שם אינן יכולות להיעשות על ידי כהן הדיוט. אך מדוע צריך הכהן הגדול לעשות גם את העבודות הנעשות מחוץ לקודש-הקודשים, כגון שחיטת פר החטאת או חפינת הקטורת?
הרב ליכטנשטיין הסביר כי "סדר העבודה" של יום הכיפורים איננו אוסף מקרי של פעולות שצריכות להיעשות באותו יום (הקרבת פר, הקטרת קטורת, שילוח שעיר וכן הלאה); אלא סיפור אחד, תהליך אחד שהולך ומתקדם לאורך העבודות השונות. וכדי שהעבודות הנפרדות יהפכו לסיפור אחד - עליהן להיעשות על ידי אדם אחד, הכהן הגדול.
אין מקריות
ומדוע דווקא על ידי הכהן הגדול, ולא על ידי כהן הדיוט אחד? אפשר לומר בפשטות שיש עבודות (כגון אלו שבקודש-הקודשים) שרק כהן גדול יכול לבצע, וממילא הוא זה שצריך לבצע את כל עבודות היום.
אך אפשר גם להבין שדווקא לכהן הגדול יש את היכולת לאחד את העבודות השונות לסיפור אחד. אם כהן הדיוט היה מבצע את העבודות, העובדה שהן נעשות על ידי אותו כהן הייתה עובדה מקרית, שאין בה כדי להפוך אותן לתהליך מאוחד. אך הכהן הגדול הוא באופן מהותי דמות אחת המייצגת באישיותה את העם כולו, ולכן יש במעשיו את הכוח להפוך את העבודות הנפרדות לתהליך שערכו עולה על סך כל מרכיביו.
דומני שיש בניתוח זה גם כדי ללמד משהו על אופיו של הרב ליכטנשטיין עצמו. הקסם המיוחד שלו לא היה נעוץ בהיותו למדן מן השורה הראשונה, במומחיותו בספרות אנגלית, או בדרכו החינוכית ומידותיו האישיות. קסמו המיוחד היה בכך שהפך את המרכיבים הנפרדים לסיפור אחד. לא הייתה הפרדה בין התחומים השונים של הידע ומגוון העיסוקים של הרב, אלא כולם היו ביטויים משלימים של אהבת ה' ויראתו.
לפנייה לכתב/ת 
