זה לא האוכל, זה הטבח
בני ישראל לא רוצים יותר לאכול את המן שיורד להם מהשמים. השִעמום שלכם, אומר הקב"ה לבני ישראל, לא נובע מן המזון עצמו, אלא ממה שעומד מאחוריו - "מאסתם את ה' אשר בקרבכם"
לפני שבועיים השתתפתי בשיעור על חוני המעגל.
אולי השיעור השבע-מאות-ותשע-עשרה ששמעתי על האגדה הזו. שוב קראנו על העם המצפים לגשם, שוב שאלנו מה פתאום הוא מחליט לסמן מעגל, ותהינו מה פשר הביקורת שמותחים עליו חבריו. אך החוויה הייתה מרתקת, מלֵאה בתחושה של חידוש ומקוריות, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. ובסוף השיעור שאלתי את עצמי: איך זה קורה? איך אפשר ללמוד כל כך הרבה פעמים את אותו טקסט ישן, ועדיין להתרגש?
המן הוא לא אוכל רע. אדרבה: "עינו כעין הבדולח, וטעמו כצפיחית בדבש", מספרת לנו התורה. חז"ל הוסיפו, והציתו כך את דמיונם של אינספור ילדים לאורך הדורות, שהמן היה "מתהפך לכמה טעמים", וכל אדם היה טועם בו איזה טעם שירצה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ובפרשת השבוע, בהעלותך, בני ישראל מתלוננים על חוסר הגיוון התזונתי במדבר, ומשווים אותו לעושר הקולינרי של המטבח המצרי: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
המזון הלבן, הפלאי, שירד להם מן השמים, התחיל להימאס על בני ישראל. יום אחר יום הם נדרשים ללקט מן הקרקע את אותו לחם, באותה כמות, בלי שאפשר לקוות לגיוון או לשינוי כלשהו. רק בכל יום שישי הפתעה: שתי מנות של מן באדמה, בפרפרזה על שיר הילדים הידוע.
ובני ישראל מתלוננים, וודאי שהם מתלוננים, אך התשובה האלוהית קצת מפתיעה: "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר... לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם".
האלוהים נענה לבקשה ומגוון את התפריט בעזרת בשר השליו, אך טוען שהדבר לא יפתור את הבעיה: יום, יומיים, חודש, זה יעזור, אבל בסוף גם הבשר "יצא מאפכם", ונחזור לנקודת ההתחלה.
כמו חלב אם
למה שזה יקרה? ומה בעצם אומר להם הקדוש ברוך-הוא? נראה שהתשובה טמונה בסוף הפסוק: "והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם". המפתח לתחושת הגיוון וההתחדשות, אומר הפסוק, לא נמצא במאכל המונח על הצלחת, אלא בקשר למי שמספק אותו.
עוד על הפרשה:
תרגיל בזיכרון לאומי: כל השיטות לזכור ולא לשכוח
יורם טהרלב
מספרים וראשי תיבות מסייעים לעמנו לזכור את כל מה שחשוב, לאורך הדורות. אבל כאשר משה מבקש מהעם לזכור את יציאת מצרים, זוכרים החבר'ה רק את האוכל שקיבלו שם, ובחינם. לעם עם בעיות זיכרון מוקדש בזאת טור עם תרגילי זיכרון
כיצד זה ייתכן? האם היה זה מן הוקוס-פוקוס, כפי שדמיינו בגן-הילדים, כשהתלבטנו איזה טעם היינו רוצים לטעום בעצמנו בקצבת המן היומית שלנו?
הגמרא מסבירה שהמן דומה היה לחלב-אם, שהתינוק "טועם בו כמה טעמים". החוויה של התינוק המבקש לינוק שוב ושוב, בלי שיימאס לו לעולם (כפי שיודעת כל אם טרוטת-עיניים אחרי לילות ללא שינה), איננה נובעת דווקא מן המגוון העצום של טעמים שהוא זוכה לטעום. גם כשאמו אכלה שתי חבילות שוקולד באותו יום, התינוק לא בדיוק יטעם טעם של שוקו. חוויית הקשר שביניקה היא זו שמשתנה ומתחדשת בכל רגע. הקשר של היום איננו הקשר של אתמול. ומה שהיה אתמול חיבור של חום וביטחון, עשוי לקבל היום טעם של פיוס ונחמה.
השִעמום שלכם, אומר הקב"ה לבני ישראל, לא נובע מן המזון עצמו, אלא ממה שעומד מאחוריו. "מאסתם את ה' אשר בקרבכם", אתם לא מצליחים לחוש את האהבה האינסופית שמגולמת בלחם היומיומי, כמו אהבה של אם המשוקעת באותם מאכלים המוגשים אל שולחן השבת מדי שבוע במשך עשרות בשנים, ומעוררים תמיד תחושות של ביתיות וגעגוע.
אל תַּעזבו כדי שלא תֵּעזבו
הנביא ירמיה תלה את החורבן ביחסם של ישראל לתורה: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אך חכמים אמרו שעם ישראל דווקא המשיך ללמוד את התורה, אלא שלא היו מברכים את ברכות התורה לפני הלימוד.
כאשר אדם מפסיק לראות בתורה ערוץ של קשר בינו לבין הקדוש ברוך-הוא, הדרך לעזיבה שלה קצרה. מהר מאוד היא תתחיל לשעמם אותו. אך אם יברך אותה תחילה (גם מלשון "הברכת אילנות") ויראה בה ערוץ של קשר ודיאלוג, הוא יוכל למצוא בה בכל יום טעמים חדשים: "'נוצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלו דברי תורה כתאנה - מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם".
פורסם לראשונה 01/06/2018 11:27
הרב אברהם סתיו
מומלצים
