למה תרמתי ל"שוברים שתיקה"
קרח, לרוע מזלו, איים על מנהיג שכל אופוזציה נגדו נאסרה ודוכאה בכוח רב. שונא מחלוקות ישלוט. מנהיגים לא מתלהבים מאופוזציה, ואם תקום כזו הם ידכאו אותה במיטב הכלים שבידיהם. משום כך כלל צריך להיות נקוט בידינו: אם ראינו קבוצה שהשלטון משתלח בה - כדאי להקשיב לה קשב רב
למה להקשיב אם אפשר להרוג?
בואו נודה על האמת, לקרח ולחבורתו הייתה טענה לגמרי צודקת (במדבר ט"ז, ג'): "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". אז למה כל הזעם ולמה גם הפעם הוצאו להורג המורדים, משפחותיהם ותומכיהם?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אם נסכום את כל מסורות הסיפור יתקבל תג המחיר הבא: קרח, דתן ואבירם ומשפחותיהם, 250 מקטירי הקטורת ועוד 14,700 א.נשים שהעזו להתלונן על הרג המורדים. לא מעט דם, יחסית לטענה הגיונית שניתן לפתור בעזרת אוזן קשובה, ושינויים ראויים בהנהגה ובחקיקה. אבל למה לפתור מרידה בשלום, אם אפשר להסתפק בהרג המוני ובהשארת המצב על כנו?
חז"ל מתאמצים להבין
בבקשם להסביר מה כל כך גרוע בדברי קרח, ומדוע נדרשו אלפים מישראל לשלם על כך בחייהם, הציעו חכמי המשנה אבחנה שהפכה לפופולרית (אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
המשנה מבקשת לבנות חומת הפרדה בין מחלוקות שמטרתן ראויה, לאלו הפסולות. לא ממש מועיל, נכון? שכן, מי תגדיר מהי מחלוקת ראויה ואיזו איננה ראויה. גם הדוגמאות לא ממש מקדמות את הדיון.
המיתוג קובע
מעניינת הבחירה לקרוא למחלוקת המגונה על שם צד אחד – קרח ועדתו, ולא נניח מחלוקת קרח ומשה, או מחלוקת קרח ועדתו עם משה ואהרון. מנסח המשנה ידע כמה חשוב המיתוג, ובחר שלא להזכיר את שמם של המנהיגים "הטובים" בכותרתה של המחלוקת "הרעה". במחלוקת ראויה, לדעת המחבר, מוזכרים שני הצדדים.
לא התקדמנו הרבה
אי אפשר לחלץ מהמשנה תשובה מועילה לשאלה מה פסול נמצא במחלוקתו של קרח. גם פרשן התלמוד מנחם המאירי (בן המאה הי"ג) הרגיש בכך, וניסה לסייע ולחדד את האבחנה: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו של הלל ושמאי שהיה אחד מורה הוראה והשני חולק עליו להודעת האמת ולא לקנטר ולא לנצוח... ואיזו היא מחלוקת שלא לשם שמים? זו של קרח ועדתו שבאו לקנטר על משה רבינו עליו השלום ועל הנהגתו מדרך קנאה וקנטור ונצוח".
גם האבחנה הזו לא תושיענו. אני לא נתקלתי במחלוקת רצינית שבה אחד הצדדים טוען שהוא רק רוצה לקנטר ולהתנצח. כשאנו רבות אנו נוטות להאמין שמעשינו הם לשם שמים. פעמים רבות נבחר להאמין שהצד השני מנהל את המחלוקת מתוך מניעים לא ענייניים, אבל אנחנו, זכות וברות שכמונו.
השמים בעיני המתבוננת
דא עקא, כשם שלא נצליח להשיג הסכמה בשאלה המהותית של המחלוקת, לא נצליח להגיע גם להגדרה - מי מהדעות תוגדר "לשם שמים". עלינו להבין שהשמים הם בעיני המתבוננת, וכיוון שכך, גם הגדרתו של המאירי לא תסייע בחלוקת ציונים אובייקטיביים למחלוקות.
במה בכל זאת מסייעת פרשנותו? היא מעידה על המוטיבציה שלנו להשמיץ ולהקטין את מי שדעתה מאיימת עלינו. "קנטרנית", "אוהבת מלחמות", "מחפשת תשומת לב". מבוכתו של המאירי נוכח חוסר היכולת להצדיק את קטגוריות המחלוקות שהציעה המשנה, יכולה ללמדנו שככל שהמחלוקת מאיימת יותר על האליטה השלטת, כך יחריפו הגינויים כנגדה.
קרח, לרוע מזלו, איים על מנהיג שכל אופוזציה נגדו נאסרה ודוכאה בכוח רב. הלל ושמאי הפכו עם השנים לשני מנהיגים לגיטימיים בתוך קהילת החכמים. קרח ערער על מה שנתפס כיסודות הנהגת משה. הלל ושמאי נתפסים כשני מנהיגים שמסכימים על ההנחות הרעיוניות של התורה שבעל-פה. לכן ובדיעבד זכתה מחלוקת אחת לציון "לשם שמים" והשנייה – להיפוכו.
אני בעדתו של קרח
שונא מחלוקות ישלוט. מנהיגות ומנהיגים לא מתלהבים מאופוזציה חזקה, ואם תקום כזו הם ידכאו אותה במיטב הכלים שבידיהם. ככל שאנו, הקהילה, נשתוק ונאפשר - כן יגבר הדיכוי של קבוצות האופוזציה. על מנת לדכא ביקורת, ישקיעו מנהיגות ומנהיגים אלה מאמצים רבים לשכנענו שהמחלוקת נגדם "איננה לשם שמים", וכי דיכויה הוא אינטרס שלנו ולא, חלילה, שלהם.
משום כך כלל צריך להיות נקוט בידינו: אם ראינו קבוצה שהשלטון משתלח בה ומשקיע את מיטב מאמציו לשכנענו שהיא מזיקה ואף מסכנת את קיומינו – כדאי להקשיב לה קשב רב.
קרח ועדתו שוברים שתיקה
ניקח לדוגמה את "שוברים שתיקה" (ואם בא לכן, בדקו באותה דרך את "לוחמים לשלום", את "הקרן החדשה לישראל", את "מחסום ווטש" וקבוצות אופוזציה אחרות). לשלטון בישראל יש סיבות "טובות" לרדוף את האירגון הזה. לעומת זאת, חברות וחברי הארגון רק משלמים על בחירתם להוביל ארגון אופוזציה. ולכן, מראש, הנטייה שלי היא להאמין ל"שוברים שתיקה" ולא לשלטון.
תגידו, מה הסיכויים ש"שוברים שתיקה" משקרים? אם הכול כל כך טוב ומוסרי בצבא הכיבוש בשטחים, למה להם לשים את ראשיהם על גליוטינה חברתית, משפטית ופוליטית? ברור שאפשר לריב על אמינותן של חלק מהעדויות, זה נכון ביחס לכל עדות שהיא. אבל למעלה מאלף עדויות שיקריות? למעלה מאלף גברים וגם נשים בחרו להסתכן בגינוי ובתביעות משפטיות ולמסור עדויות שקר, נשמע לכן אפשרי?
יתר על כן, מה הסיכוי שצבא שהפך למשטרה ופועל נגד אוכלוסייה נטולת זכויות יסוד, לא ידרדר לתהומות מוסריים?
שבת תרומה לאופוזיציה
חמש דקות של חשיבה בקורתית יכולות להספיק על מנת להבין מי צודק ולמי יש אינטרס להשתיק את הביקורת. אז למה השיסוי נגד "שוברים שתיקה" מצליח?
מאותה סיבה שהצליחו לדכא את קרח וחבריו. משתלם לתמוך בשלטון ולקוות לינוק מצינורות השפע שלו. מפחיד, בודד ומסוכן לבקר את השלטון. וככל שהשלטון פחות מוסרי, כך יגבר השיסוי כנגד קבוצות האופוזציה.
אם יום אחד "שוברים שתיקה" יגיעו לשלטון, נצטרך לבקר גם אותם, ועד אז – אני, בעיקרון, בעדתו של קרח.
שבת פרשת קרח צריכה להיות השבת שבה אנחנו לומדות את הלקח ומדגישות את חשיבותן של אופוזציה וביקורת השלטון. השבת כל אחת מאתנו צריכה לתרום לקבוצת האופוזציה האהודה עליה. אני תרמתי ל"שוברים שתיקה". למי אתן תורמות?
ספר שעושה את המוות (או מציל ממנו)
בחודשים האחרונים יצאה לאור מהדורה מחודשת של ספר כמעט בלתי נסבל לקריאה, ועל כן ספר חובה. "שיח לוחמים" ריתק אותי בנעוריי, והיום, כשאני קוראת בו כאם לילד בצבא, הוא סורק את בשרי במסרקות של ברזל.
50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר צאתו של הספר לאור, כותב פרופ' אברהם שפירא (מיוזמי הספר ועורכיו): "אופוריה היא אולי כינוי מרוכך לליקוי המאורות שבו לקתה... החברה הישראלית על כל מגזריה".
במבוא לספר נכתב: "השותפים לשיח חוו זה עתה את מלחמת ששת הימים, והם מתקשים להצטרף לתרועות הניצחון... הכותרות הגדולות, הצוהלות לא תאמו את תחושותיהם, ולכן הם נענו ליוזמה להשיח את ליבם... ולנסח את תובנותיהם מהמלחמה שזה עתה הסתיימה, וכל כך הרבה נפתח בה".
כן, זהו ספר מבית המדרש של קרח; ספר שלא מקל על המצפון ולא מרכך את השאלות המוסריות. היה קשה לקרוא בו בזמן שיצא לאור, והלב נקרע מקריאה במהדורה המחודשת. פרשת קרח לפנינו, וקריאה ב"שיח לוחמים" היא דרך עצובה ומצויינת להעניק משמעות חדשה לפרשה הזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שאלה מרתקת העלה אניהו בבית המדרש בשבוע שעבר: "מדוע אנו היהודים (ואני אישית אתיאיסט גמור) נדרשים (או בוחרים) להעמיק בכל טקסט שהוא בתנ"ך (או תורה) כאילו לכל דבר יש אלף פרשנויות נסתרות?
"מדוע אי אפשר פשוט להתייחס לזה כטקסט שמתאר מאורעות (שרובם נבדו כנראה בדמיונם של מנהיגים פוליטיים מבריקים) מן העבר - למה חייב להיות כל כך הרבה דרש מעבר לפשט?"
חברות וחברי בית המדרש הציעו כמה תשובות, ובסרטון גם אני מצטרפת לחברותא.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
