מתימן, למעברה, לגלריה: "כך ניצלה האמנות התימנית"
הוא בן 91, מבכירי הצורפים בישראל - והוא ספר היסטוריה מהלך. מפגש מקרי של קצוות בין הצורף משה בן-דוד שעלה מתימן למעברה, לרות דיין - הציל, לדבריו, את אמנות הצורפות התימנית, והביא אותה לגלריות נחשבות ברחבי העולם. "בסוכנות אמרו לנו להגיד שאנחנו עובדי אדמה. אמרנו: אבל אנחנו צורפים. אמרו לנו: תשכחו מזה פה, זה מת"
שיחה עם משה בן-דוד בן ה-91 היא הצצה נדירה, כמו תכשיט יקר-ערך, לתקופה שהייתה ואיננה ומעטים האנשים שנותרו לספר אותה. דרך עיניו של צורף-אמן ראה בן-דוד את תחלופות הזמן ותמורותיו על החברה הישראלית. מי שעלה מתימן למעברה הפך למנהל מחלקת הצורפות בחברה המיתולוגית "משכית" ולאמן יודאיקה בינלאומי שיצירותיו מוצגות כיום בגלריות נחשבות ברחבי העולם. אותה היסטוריה מרגשת נחשפת כעת במסגרת תערוכה חדשה של "המרכז למורשת יהדות תימן וקהילות ישראל" ברחובות, בשם "בין מסורת לחדשנות".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- רומן: "אם אין אמת אחת, אין אמת בכלל "
- מופע: "תקעו לי חיצים בלב": פתאום באמצע החיים, דיכאון
- קליפ: יבול אלול: כששירה יהודית הופכת לפיוט
- סינגל: הזמנה לחתונה: שירת נחמה לעונה הלבנה
- א-קפלה: הרווקים של "ביטדוס" שרים לאהבה
- תופעה: הזמרת הדתייה שקיבלה אישור לשיר מול גברים
- סרט קצר: בטיפול: שבע אימהות צועקות לבניהן
- קולולם: בכורה בין-דתית בעיר העתיקה בירושלים
- אולפן: "לכו תגידו תודה לחייל": יעקב שוואקי ב-ynet
- עיון: "לא יכולה להיות סתירה בין האלוהים למדע
"
מפגש משנה חיים עם רות דיין, הבעלים של "משכית" (ולא-תימנייה בעליל), הציל – לדבריו של בן-דוד – את עתידה של הצורפות התימנית העתיקה בישראל שהייתה נעלמת, לטענתו. "משכית פתחה את העיניים של העולם לאמנות הזו", הוא אומר בקול מלא הערכה. "בשנת 51 ניסינו אני ומשפחתי להקים לבד בית מלאכה בתוך פרדס ולייצר תכשיטים.
"ניסינו למכור אותם ברחוב אלנבי בתל אביב. אמרו לנו, ניתן לכם 8 אגורות לגרם - ולנו רק החומר עלה 65 אגורות. לא יכולנו להתפרנס מזה. רק כאשר רות דיין הופיעה זה השתנה, והעבודה שלנו פרצה דרך לכל העולם. עכשיו אותם תכשיטים שלא רצו לקנות באלנבי, מייצגים את ישראל בתערוכה בסן דייגו. מה שלא יכולנו לעשות לבד, בכוחות עצמנו - עשינו בזכותה".
כמו קש לזהב - צמר לשטיח
בגיל 4 התייתם בן-דוד, "האשמי" אסלי, וגודל על ידי דודו שהכניס אותו ברזי המקצוע המשפחתי מדורי-דורות, מהעיר אלעילייה שבוואדי ביחאן בדרום-תימן. יחד הם עלו לישראל בשנת 1949, כשבן-דוד בן 21 וכבר אב לילד קטן.
המשפחה שוכנה באוהלים. "הגיעו למקום כל מיני שליחים מהסוכנות", הוא נזכר. "אמרו לנו: תגידו שאתם עובדי אדמה. אמרנו: אבל אנחנו צורפים. אמרו לנו: תשכחו מזה פה, זה מת".
בן-דוד הפך לאחראי על השמירה במעברה. "יום אחד נכנס אליי קצין ביטחון, רואה שטיח ורוצה אותו", הוא נזכר. "סיפרתי לו שהבאנו אותו מתימן. איכשהו השטיח הזה הגיע לידיה של רות דיין, והיא הגיעה למעברה לחפש את מי שעשה אותו. אמרתי לה שזה הדוד שלי, אז היא ענתה לי: הבאתי שלושה קילו של צמר, תעשו לי עוד'. הדוד שלי הבטיח לה שהשטיח יהיה מוכן למחרת היום. היא צחקה ולא האמינה - אבל כך היה. בפעם הבאה זה כבר היה משאית של צמר".
המסע מהמעברה - לחפש את שכונת צהלה
באחד הימים שאל בן-דוד את דיין: מה עם צורפות - המקצוע שלנו, ונענה שבאוהלים אי אפשר לעשות את זה. "והיא לא שכחה אותנו", הוא אומר. "בשנת 1954, כשכבר שוכנו בצריפוני המעברה ברחובות, היא באה לחפש אותנו והשאירה מכתב שנבוא אליה, לשכונת צהלה, אם אנחנו רוצים לעבוד במקצוע שלנו.
"לא ידענו איפה זה צהלה, אבל ידעתי שאנחנו חייבים לנסוע. דפקנו בדלת של הבית הראשון בשכונה, וביקשנו לדעת איך להגיע לרות דיין. בסוף, בבית עצמו, פגשנו אנשי צבא שהעיפו אותנו. עמדנו שם בצד ואמרתי לבן הדוד שלי, 'או שאתה הולך או שאני הולך - אבל בלי צעקות זה לא יעבוד', וכך היה. רות דיין יצאה".
מאותו היום התקדמו העניינים בקצב מהיר. בית המלאכה הוקם בתל אביב, ברחוב פרישמן פינת הירקון – ובן-דוד יצא לחפש צורפים מסורתיים איכותיים שיחברו אליהם. "התפתח לזה שוק גדול בארץ", הוא מספר. "אחרי מלחמת ששת הימים לא יכולנו לספק סחורה כמו שצריך מרוב שהדרישה הייתה חזקה בארץ ובהמשך גם בחו"ל. אחר כך, גם עופרה חזה נתנה עוד דחיפה לתרבות התימנית, והעלתה את הדרישה לתכשיטים התימניים.
"היו בארץ לא מעט צורפים שעבדנו איתם לאורך השנים, מכל העדות. גם חלק מהילדים נכנסו לתחום והמשיכו את המסורת, אבל אלה היו מיעוט ואצל אחרים זה חוסל", הוא נאנח. "אחרי ש'משכית' נקנתה על ידי חברה אמריקנית, הכול הפך לתעשייתי. לא רצו להשקיע יותר בעבודת יד. אני זוכר שאמרתי למנהל: 'מה שמחזיק את המפעל אלו עבודות היד שאנחנו ממשיכים אותן".
צורפות תימנית - התכשיט הישראלי האידיאלי
לדבריו הייתה זו נקודת המפנה שהביאה אותו לעזוב את "משכית" ולפצוח בקריירה פרטית מסביב לעולם. תכשיטיו של בן-דוד כיכבו על במות המחזמר "יוסף וכתונת הפסים" בארצות הברית וגם בסרטים. כיום נמכרות עבודותיו בגלריות מובילות בארצות הברית ואירופה.
"העסקנו צורפים גם מצפון אפריקה, אבל התכשיטים התימנים היו ההצלחה", הוא אומר. "כמו שאמרה לי ספקית אמריקנית, רק תכשיטים תימניים אי אפשר להשיג בשום מקום אחר לבד מישראל - לכן זה התכשיט הישראלי, מבחינתי".
לצד תכשיטים תימנים מסורתיים, מציגה התערוכה גם פריטי יודאיקה ייחודיים, שאותם הוא מכנה "תחביב אישי". "אלה דברים שעשיתי לבד לאורך השנים לא מכוונה מסחרית. דיין דאגה גם לחבר אותנו לאומנים מחו"ל שנדע לייצר גם דברים מודרניים".
- משה בן-דוד "בין מסורת לחדשנות", "המרכז למורשת יהדות תימן וקהילות ישראל" של החברה העירונית רחובות
