על חורבות בית הכנסת של וורמייזא: השופר העתיק הגיע לישראל
שבעה עשורים היה הסיפור הזה נצור ביומניו של קורט ג'וזף פלם, ועכשיו הוא נחשף לראשונה: כך הגיע השופר של וורמייזא - אחד השרידים הבודדים לקהילה העתיקה שנכחדה - לידיו של חייל יהודי-אמריקני צעיר שבא לשחרר את מחנה נורדהאוזן, ומשם לישראל
בקיץ שנת 1938 נסע בחור ישיבה צעיר כבן 16 לטיול של יום לוורמיזא, העיר הגרמנית הנושאת על גבה מטען עצום של מסורת יהודית מרגשת, ולא ידע שישוב אל חורבותיה שבע שנים מאוחר יותר. בשנת 1945 של תום מלחמת העולם השנייה, הגיע - הפעם כלוחם בצבא האמריקני, בג'יפ הצבאי - אל וורמייזא המשוחררת.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הוא הביט בתילי החורבות, בגל האבנים שנותר ממה שהיה פעם בית הכנסת העתיק שבו התפלל רש"י, ובעשן שעלה מן ההריסות. בעודו עומד שם ניגשה אליו אישה מקומית, הצביעה על סמל המגן דוד שעל קסדתו ותהתה אם הוא יהודי. כשהשיב בחיוב, ביקשה ממנו להמתין וכעבור דקות ספורות שבה כשבידה שופר עטוף במגבת: את הכלי הקדוש הזה מצאתי פה לאחר הפרעות של ליל הבדולח, אמרה. לא נותרו עוד יהודים בוורמייזא, ואני שמרתי עליו מכל משמר. קח אותו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אורי לייזרוביץ' - עכשיו זמר חסידי. צפו
- אגרופים, קללות וספרי קודש מושלכים: מעצרים בפוניבז'
- הרבנים קבעו: בנים למרכול, בנות למרכולית
קורט ג'וזף (ובעברית, יוסף חיים) פלם נפטר לפני עשור, אך על השופר המופלא שמר עד ליומו האחרון. את הסיפור המדהים על השופר של קהילת וורמייזא נצר ביומניו, והוא נחשף פה לראשונה.
השופר הוענק לפני פטירתו לנכדו, ונמצא כעת בביתה של בתו, אלישבע פלם-אורן. בכל שנה נוהגת המשפחה לתקוע בו בליל יום העצמאות, לאחר תפילת ערבית החגיגית בבית הכנסת. אתמול (יום ב') תקעו בו פעם נוספת, בכנס הגדול של ניצולי השואה של עמותת "עמך".
"אבא נהג לחשוב: מי תקע בשופר הזה"
קורט ג'וזף פלם נולד בפרנקפורט, נשלח ללמוד בישיבה בבלגיה ובהמשך הוסמך לרבנות והיה לתלמיד חכם. בשנת 1938 הושלך למעצר על ידי האס-אס, ובדרך לא דרך הצליחה משפחתו להיחלץ מגרמניה, להגיע לאנגליה ומשם לארה"ב. מהר מאוד הבין פלם הצעיר שחבריו הטובים לישיבה כבר אינם בין החיים, וכשמאורעות ליל הבדולח בזיכרונו התגייס ליחידה 104 (Timberwolf) האמריקנית, ויצא ללחום בגרמנים.
במרץ 1945 חצו כוחות הברית - והפלוגה של קורט בתוכם - את גשר לודנדורף ("רמאגן"), היחיד שהיה עדיין עביר, והכריעו את המערכה בחזית המערבית. "הכוחות התמקמו ברמאגן, ואבא שתמיד עמד על דעתו, עלה על הג'יפ שלו ונסע לוורמייזא", כך בתו. "הוא היה חייב לדעת מה קרה לעיירה היהודית".
לדברי פלם אורן אביה נהג לספר כי כאשר ניתן לו השופר באותה סצינה סוריאליסטית, על חרבות בית הכנסת בוורמייזא - לא יכול היה שלא לחשוב אלו פיות נישקו את השופר שהחזיק בידו. "אנחנו לא יכולים לתארך את השופר לזמן מדוייק", היא אומרת. "ייתכן שהוא מתקופת רש"י שאף תקע בו בעצמו – כלומר, קרוב לאלף שנים – וייתכן שהוא חדש יותר".
"לאבא היה השופר יקר מאוד", היא מוסיפה. "הוא נדד איתו לארצות הברית ומשם לישראל – הארץ שאבא דימיין עוד כשהיה נער צעיר בפרנקפורט. אבא חלם שיום אחד ניניו ידברו בעברית". חלומו התגשם לאחר שעלה ארצה וחי בה ארבעים שנה.
"השופר מסמל עבורנו את הגאולה"
קורותיו המופלאים של האב וסיפור השופר המיוחד מתוארים ביומן בן חמשת הכרכים שכתב. "אבא סיפר שכאשר הוא ופלוגתו שחררו את מחנה הריכוז נורדהאוזן, הוא לא צילם תמונות, אבל מחזות העינויים והסבל שפגש נותרו חרותים בזיכרונו. באותו היום גמר אומר לעלות יום אחד לישראל – אז פלסטינה".
בשופר תקעו עד כה בשני מועדים: מידי ליל יום העצמאות, ובחתונה של הנכד שלו הוענק השופר על ידי הסב. "אני חושבת שאין דבר יותר סימבולי מאשר תקיעה בשופר ששרד את קהילת וורמיזא שנכחדה, פעם אחר פעם בליל חג העצמאות, ביום כינונה של מדינת ישראל", אומרת פלם אורן בהתרגשות.
"היה גם רגע פרטי ומרגש מאוד בתקיעת השופר של חופת בני, לאחר אמירת 'אם אשכחך ירושלים', כסמל לכך שעם ישראל חי וקיים ובונה עוד בית".
"את 'עמך' הקמנו לפני שלושים שנים מתוך מטרה לתמוך נפשית וחברתית בניצולי השואה. שמה מגיע מההברה האשכנזית 'עמךָ', או כפי שזה נשמע - 'עמכוּ'".
למה דווקא "עמכו"?
"בימים שאחרי תום המלחמה היהודים היו מסתובבים בעיירות, בכפרים ובתחנות הרכבות לחפש דמות מוכרת, פרצוף יהודי נוסף. כשנדמה היה להם שהם מזהים מישהו כזה, הם היו ניגשים ואומרים לו בשקט ובלשון הקודש, 'עמכו – עמךָ'? אם הוא היה עונה גם כן בקוד 'עמך', הרי שהזיהוי היה נכון. מסוכן היה לשאול ישירות ליהדותו של זר, שכן האנטישמיות עדיין השתוללה ללא הרף".
מסייעים גם לדור השני
על פי נתוני משרד האוצר, חיים כיום בישראל כ-200 אלף ניצולי שואה. חלק ניכר מהם חוו במשך השנים מצוקות נפשיות וחברתיות קשות: "הם אנשים נורמלים", מדגישה פלם אורן, "אבל הם עברו חוויות לא נורמליות".
העמותה מקדישה כ-300 אלף שעות בשנה של התנדבויות הכוללות מאות צעירים עבור ניצולים אלה, כאשר הדגש הוא לא רק על הדור הראשון - אלא גם על הדור השני: "השואה כוללת מעגלים-מעגלים, מחנות המוות, מחנות הכפייה, הגיטאות, הפרטיזנים, המנזרים, הניצולים, כולם סבלו וחוו את מוראותיה. אליהם מתווספים בני הדור השני, ואנו בעמותה מנסים לתת סיוע נפשי גם בטיפולים בין-דוריים, כדי לעזור להם להתמודד עם חוויותיהם".
"ניצולי השואה הם אנשים ענקי רוח בעלי כוחות נפש עצומים", פלם אורן מדגישה. "אנחנו רק יכולים ללמוד מהם ומתעצומות הנפש שלהם. אנחנו פה כדי לעזור להם מתוך כבוד אליהם".
