בחייהם ובמותם: רפורמים וקונסרבטיבים הם יהודים
כשאין גופות אחינו מוטלות על הקרקע, היחס אליהם מזעזע ומזלזל. הם "לא יהודים", הם "מתבוללים". אנחנו לא מוכנים לפנות להם מקום סביב השולחן המפואר של היהדות. במה שונים היהודים המתים שבשקים השחורים, מהיהודים שנשאו תפילה זמן קצר קודם שנורו?
בחיפוש אחר קלישאות מצמררות שנועדו לתאר את תחושותינו, הלאומית והאישית, בעתות משבר וצרה, המס על המילים מתבטל שניות לאחר התפרצות האירוע ההחריג לתוך חיינו. כך הדבר בשעת פיגוע, או תאונה קטלנית, או שיטפון וטורנדו - וכך היה גם השבוע, עת התבשרנו על הרצח המזעזע והמטלטל שפקד את אחינו היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מתוך הכאב הגדול והאותנטי שחשו הישראלים עם היוודע הטרגדיה המזוויעה בקהילת פיטסבורג היפה, נשפכו נהרות של מילים חמות ומחבקות מכל עבר. הישראלים - חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים - התחרו ביניהם על עוצמת החיבוק ששלחו אל אחינו הפצועים וההרוגים שמעבר לים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- עריק עם ייחוס: נינו של הרב אלישיב בכלא
- יהודי אירופה מביטים בדאגה: "אנחנו כבר מורגלים באנטישמיות"
- אם החרדים היו כותבים את התנ"ך: מחאת החרדיות
זה היה רגע מרגש, מפעים. רגע שהזכיר את היכולת של העם הזה להתלכד. צופה מן הצד ממדינה אחרת, מעם אחר, עמד מן הסתם פעור פה בעודו צופה במפגן האהבה המרהיב של העם היהודי, ללא הבדל זרם, כיפה, תפילה או אמונה.
הבעיה היא שהרגעים האלה נדירים, נדירים מאוד אפילו. ובסך הכול, הם מסכה על פרצופנו האמיתי, שהוא הרבה פחות יפה ומחייך, ובטח שהרבה פחות מחבק ואכפתי ומקבל. כי ביום-יום, ואת זה אתם כבר יודעים היטב גם אם לא בא לכם לשמוע על כך דווקא עכשיו, הישראלים מתייחסים לאחינו הקונסרבטיבים והרפורמים - הרוב הגדול בקרב יהודי ארה"ב - כאל סוג של בוגדים. בוגדים שנטשו את היהדות ואת האורתודוכסיה השלטת בישראל, ושטים על האדוות הרגועות והנינוחות יותר של מרחבי הפלורליזם היהודי בן זמננו.
יחס מזעזע ומזלזל
ספק אם יש מישהו שמעצבן יותר אוכלוסיות גדולות בישראל, מאשר ה"לא יהודים" האלה שמעזים, רחמנא ליצלן, לקבוע בעצמם מה טוב להם, מה מותר ומה אסור, ואיך בדיוק בא להם ליהנות מן היהדות של כולנו. כי איך הם מעזים בכלל, המתבוללים ואוכלי השרצים האלה, לקרוא לעצמם יהודים? ואיזה מן רב זה שמתראיין בשבת? ומי אמר שמותר להם לקרוא לבית התפילה שלהם בית כנסת, האם פתחו את שולחן ערוך בטרם תקעו את היסודות למבנה ואת הווילונות לארון הקודש?
גם ברגעים קשים, ואולי דווקא ברגעים קשים, את האמת יש לומר, ובקול צלול - למען יראו ואולי גם ישנו: בשוטף, כשאין גופות אחינו מוטלות על הקרקע, ואין הדם נוהר על המרצפות, היחס אל אותם אחים בדיוק הוא מזעזע ומזלזל. הם "לא יהודים", הם "מתבוללים" והם "גויים".
אנחנו לא רוצים אותם, לא מוכנים לשמוע אותם ועוד פחות מעוניינים לפנות להם מקום סביב השולחן הגדול והמפואר של היהדות. מחבקים אותם במותם, מרחיקים אותם בחייהם. קולות הבכי שליוו את התמונות הקשות ששודרו מזירת הפיגוע היו אותנטיים, אין על כך ויכוח.
זמן לחשבון נפש - ולפעולה
מי שחש צער וכאב חש אותם. באמת. אך במה שונים היהודים המתים שבשקים השחורים, מן היהודים שעמדו זמן קצר לפני שנורו על רגליהם, שרו את שיריהם ונשאו את תפילותיהם? ומדוע כל כך קל לנו לגדף ולהרחיק אותם ולשמור אותם הרחק מכאן בעודם הם חוגגים את החיים? איך זה שאיננו מסוגלים לקבל את האחים שלנו כשהם שמחים, רוקדים ומתפללים, אך מחבקים אותם בעיניים דומעות כשהם כבר לא איתנו?
את הפער הגדול והעצום הזה קשה להסביר, שכן הוא פער שאיננו מתיישב עם שום היגיון. שהרי איזה מן היגיון יש בזה שאנחנו מוכנים לוותר על אחינו המבקשים להיות חלק מאיתנו בדרכם שלהם, אולם רצים להראות להם עד כמה הם חשובים לנו כשהם אינם איתנו עוד?
אין היגיון, וכאן הטרגדיה שעליה צריך לדבר. כי יהודים רפורמים או קונסרבטיבים הם יהודים. תמיד. בחייהם וגם במותם. כדי שלא נאבד אותם ולא נזכר לבכות עליהם, ובעצם גם על עצמנו, רק כשקורה משהו נורא ואיום - עלינו לנצל את אירוע פיטסבורג לא רק לחשבון נפש, אלא לפעולה. ובפעולה הכוונה לחיסול העליונות הישראלו-אורתודוכסית על היהדות של 2018, ובמקומה לבנות גשרים של אהבה ורעות, של שיתוף ואחדות. בחיים כמו במוות. בטוב כמו ברע. במורכב כמו בפשוט. תמיד.
לפנייה לכתב/ת 
