מסע לעמוקה: מה לחילוני בקברי צדיקים

כל אחד הגיע כדי למצוא משהו. בעמוקה (צילום: רון לוי)

על "אוטובוס האהבה" שמעתי לראשונה דרך פוסט שכתבה עמיתתי, העיתונאית קרן נתנזון. משהציעה לי להצטרף לנסיעה לקברו של רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה שבגליל – האינסטינקט הבסיסי שלי היה לענות בשלילה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם מאוד רוחני, אבל תמיד הייתה לי בעיה עם כל מה שקשור בדת. יש בה דברים רבים יפים, אבל מרתיח אותי שיש מי שממסחרים אותה על חשבון קשיים של אנשים אחרים.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

בכל פעם ששמעתי על אנשים שהחליטו לנסוע לקברי צדיקים, נעתי בין תמיהה לזלזול. אבל כאשר נתנזון - בעצמה לא חלק מהמגזר החרדי - אמרה לי, "אתה לא צריך לעשות שום דבר, רק להירשם ולבוא", משהו נפתח בי. החלטתי לצאת מהקופסה המקובעת שנקראת הראש שלי, לשבור שגרה ולצאת. לבדוק על עצמי מה מושך רבים כל כך, לא דתיים כלל ועיקר, לאתרים הללו. אחרי שסיפרתי על כך לידידה טובה שלי, היא החליטה בעצמה להצטרף.

קראו עוד בערוץ היהדות :

• רבקה ושרה: האמהות שהלכו בשקט אל האונס שלהן/ פרופ' רוחמה וייס
• "זוכר את הזכוכיות על הרצפה": 80 שנה לליל הבדולח
• רבנים בכירים: מי שלא מחסן נגד חצבת - כמו רוצח
  

המסע למה שמכונה "קברי צדיקים", לא התארגן על במה ריקה: מאחוריו עמדה יוזמת הנצחה לאחד הבמאים והמפיקים המוכשרים שהיו פה, יורם לוי ז"ל, שהיה - לפי מכיריו ומוקיריו - גם אדם מיוחד. כאשר חזר בתשובה, הוא לא ויתר על עבודתו ושילב בין חייו המקצועיים והאישיים בצורה מעוררת הערכה.

כדי שמשהו יקרה לנו בחיים, לא מספיק לומר שאנחנו רוצים אותו. בעמוקה (צילום: רון לוי)

אחד המקומות האהובים עליו בארץ היה קברו של רבי יונתן בן עוזיאל, הידוע יותר על שם המקום שבו הוא נמצא, בעמוקה שבגליל העליון. נקשרו בו סגולות רבות: הידועה שבהם - למציאת שידוך, אך גם לפריון ולבריאות פיזית ונפשית. לוי נהג לפקוד את המקום לא מעט, וכל כך אהב אותו - עד שהיה מסיע לשם אנשים שביקשו על פרי בטן או זוגיות, ולא היה שמח ממנו כשבקשתם נענתה.

להתפלל מסידור - לא בא טבעי

לפני כשנתיים הוא נפטר ממחלה קשה. בתו, מפיקת הטלוויזיה דנה עדן, החליטה לארגן ערב לזכרו, אך אז נזכרה בסיפורים הרבים שסיפר אביה על הנסיעות הרבות לעמוקה - והחליטה לארגן אוטובוס שיסיע אנשים מכל הארץ, כדי להמשיך את המסורת של אביה המנוח. בשנה שעברה יצא "אוטובוס האהבה על שם יורם לוי" בפעם הראשונה, ובמהלך השנה רשם לזכותו לא מעט הצלחות של אנשים שנסעו לשם. לפני כחודש יצא האוטובוס בפעם השנייה לצפון.

בנקודת האיסוף התכנסו אנשים מכל הגילאים: צעירים, מבוגרים ואפילו ילדים. רובם מאזור המרכז, אבל היו מי שהגיעו לסיור גם ממקומות יותר רחוקים – בצפון, בדרום וגם מחו"ל. בנייני העיר התחלפו עד מהרה בדשאים ועצים והאווירה הפכה לשקטה יותר. הטבע הפראי ועוצר הנשימה שנגלה לנגד עיניי הצליח להרגיע אותי. ההיכרות עם סיפורו של לוי הובילה עד מהרה להיכרות עם סיפורי החיים המורכבים והמרתקים של אנשים שהצטרפו למסע. כל אחד הגיע כדי למצוא משהו.

נכנסנו לתפילה במתחם הקבר בשתי קבוצות: נשים וגברים. הייתה זו הפעם הראשונה שהתפללתי מאז בר המצווה שלי, לפני 23 שנים. כשנכנסתי לתוך המתחם, הרגשתי אנרגיה חזקה שהקיפה אותי וחיממה אותו באופן פיזי ממש. אז לקחתי סידור וקראתי כמה פרקי תהילים, וזה הרגיש לי בדיוק כמו הפעם הראשונה שבה חזרתי לעשות פעילות גופנית אחרי הפסקה ארוכה - מוזר, לא נעים וחסר ביטחון.

חוויה שקשה מאוד לתאר במילים. משאיר את הכובע בעמוקה(צילום: קרן נתנזון)

בחלוף כמה דקות החלטתי לנסות דרך אחרת. עצמתי את עיניי והתפללתי בשקט ובדרך הטובה ביותר עבורי. יצאתי החוצה, הסדרתי נשימה ונרגעתי לאט מהאנרגיה הגבוהה במקום. הדמעות פשוט החלו לרדת אוטומטית מהעיניים, וכל הרגשות יצאו החוצה והשתחררו. זו חוויה שקשה מאוד לתאר במילים, וכדי לחוות אותה צריך פשוט להגיע ולהיות פתוחים לכל מה שיכול להגיע אליכם.

לאחר עצירה לארוחת צהריים וסיור קצר בסמטאות היפות של צפת, נסענו חזרה לתל אביב. השיחות האישיות התחלפו בקבוצתיות והאווירה הפכה להיות משוחררת יותר וקלילה. הפאזל התחבר לי והבנתי מדוע פוקדים אנשים רבים - לאו דווקא דתיים - את המקומות הללו. כדי שמשהו יקרה לנו בחיים, לא מספיק לומר שאנחנו רוצים אותו, יש לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להשיג אותו.