היומן הנסתר של הרב: "אלוהים, למה לא ריחמת על הילדים?"
שש מחברות כתב הרב יוסף גוזיק, תלמיד-חכם, כשהוא מסתתר בעליית ביתו של איכר פולני בסמוך לעיירתו דוקלה שבפולין, משם תיעד את חורבנה המוחלט ורצח תושביה, תוך שהוא שואל את אלוהים שאלות קשות - אך לא שומט את האמונה. עכשיו הוא נחשף, לאחר שחוקרות שואה חרדיות הוציאו אותו לאור
10/2/1943
יומנה של אנה פרנק הפך לטקסט אוניברסלי, "הסטורי של אווה" המבוסס על סיפורה האמיתי של אווה היימן ז"ל, חצה כבר את מאה מיליון הצפיות, אך במקביל לאלה נכתבו יומנים רבים אחרים של נערים ונערות, אנשים ונשים, חילונים ודתיים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
- חשיפה: עדויות מוקדמות ממרד גטו ורשה
- השואה המושתקת של יהודי מקדוניה: "אמרו לי, מה לספרדים ולשואה"
- השינדלר של אירלנד: הציל יהודים ולא זכה להכרה
מאות יומנים המתפרסמים קימעה-קימעה בשנים האחרונות, וכל אחד מהם שופך מעט אור על האפלה שעדיין מכסה על רוב מה שהתרחש בעיירות פולין וליטא. אבל יומנו של הרב יוסף גוזיק, שרואה אור בימים אלה - יוצא דופן גם ביניהם: שש מחברות כתב התלמיד-חכם המלומד, רק בן שלושים, כשהוא מסתתר בעליית ביתו של איכר פולני בסמוך לעיירתו דוקלה שבפולין.
משם הוא מתעד את חורבנה המוחלט של העיירה והרצחם של תושביה. היומן התגלגל לידיהן של חוקרות השואה אסתר פרבשטיין ופרופ' חוי דרייפוס, שערכו ופרסמו אותו בהוצאת יד-ושם והמכללה ירושלים. "היומן הזה יוצא דופן לא רק בשל הפירוט העצום שלו, המפגיש את הקורא עם ההתרחשויות הבלתי נתפסות שארעו לאלפי יהודי דוקלה", אומרת פרבשטיין, "אלא גם בשל העובדה כי הוא פותח צוהר לעולמו הרוחני והתרבותי העשיר של הרב, המתכתב בכל קטע ביומן עם האל בדיבור, בפולמוס אך לבסוף באמונה שלמה".
שתי נשים וילדה בת חמש
בשנתיים הראשונות למלחמה חי הרב גוזיק עם משפחתו בגטו דוקלה. אלא שאז, בשנת 1942, חוסלו כל היהודים - והצעירים נשלחו לעבודות כפייה. בשלב מסויים גונבה לאוזני העובדים השמועה כי המחנה שלהם עומד לפני משלוח למקום שממנו, שיערו, לא חוזרים - והם מחליטים להימלט. הבריחה של הצעירים, כפי שמתאר הרב ביומנו, לא צלחה וכולם הוסגרו על ידי הפולנים לידי הנאצים.
הרב יוסף ואחיו יהושע הצליחו למצוא מסתור בביתו של פולני שסיפק להם את צרכיהם. עם עוד מתי מעט הם כל מה שנותר מקהילת יהודי דוקלה. בשנים אלו יושב הרב במחבואו, מנסה לשרוד אך גם לשמור על שפיותו הרוחנית ולקיים מצוות ככל יכולתו.
הוא כותב את יומנו ששזור באין-ספור מקורות יהודיים, אך גם אקדמיים ותרבותיים, ללא ספרים או מקורות חיצוניים. "חוקרים שראו את היומן התקשו להאמין לנו שאת עולם האסוציאציות, ושילוב ציטוטם של המקורות הרבים הוא כתב ללא ספרים", אומרות החוקרות.
.jpg)
ממקום מסתורו, שומע הרב גוזיק על שלוש דמויות – שתי נשים וילדה קטנה בת 5, שהצליחו להימלט מן העיירה ולהסתתר ביער – והוא רדוף צער ודאגה לגורלן. הוא מצליח לקיים עמן קשר מכתבים יוצא דופן בעזרת מתווך פולני. המחשבות עליהן לא מרפות ממנו, והוא נותן להן לרוץ על פני דפיו של יומנו: "קומי רחל אימנו מקברך, ראי אם יש מכאוב כמכאובי, הרימי קולך בבכי, בקשי רחמים על בנייך".
"זו תורה וזו שכרה?"
נוכחותו של האל בחייו של הרב גוזיק מופיעה לאורך כל היומן. הוא מתכתב איתו, מתפלמס, מקשה, מתפלל, מתייאש ומקווה: "הוא לא אדם שלא שואל למה, עד מתי וכיצד", אומרת פרבשטיין. "הקב"ה נמצא איתו במסתור ויש ביניהם שיח יומיומי. הוא פונה אליו בגוף שני, ולא חושש לשאול אותו שאלות קשות".
ופניותיו של הרב לאל קשות: "מדוע לא ריחמת אם על הבנים? ואלה הילדים, מה חטאו שהאויב שחט ורצץ ללא רחם?" ביחס להתעללות ברבנים ורציחתם, הוא מקשה: "זו תורה וזו שכרה? הוי א-לי א-לי למה עשית זאת? למה מסרת עוסקי תורתך ביד זדים ארורים? למה מסרת אותם ביד רוצחים ומזיקים כאלה? מהר נקום נקמת דם עבדיך השפוך, למענך".
ולמרות הכול, אומרות החוקרות, בסופו של יום הייתה ידה של האמונה על העליונה. הרב לא חדל מלקוות כי ימים טובים יגיעו: "וכוח נעלם ונסתר יש בנו האומר לנו חכו ליום גאולה והוא יבוא לבטח ואף על פי שיתמהמה... הכוח הזה זן ומפרנס אותנו.. ואומר לנו: חיו! וחכו לימים טובים מאלה".
.jpg)
איך לקרוא לשואה
ששת מחברותיו של הרב כוללות גם געגועים ותיאורים עשירים מהעבר היהודי. להווה הקשה מתייחס הרב בשאלות נוקבות על תגובתם של היהודים לטבח הנאצי: "אחד מהם תמה רק מדוע הולך העם לשחיטה, ואינו מסרב ואינו מתנגד... האמת שאתם בני-בניהם של הגיבורים החשמונאים, או איזה עם אחד נבזה אתם?... ומי יודע אם ההיסטוריה לא תדין אותנו לחוב על זה כי בחר העם במות קדושים ולא במות גיבורים".
כדי להתמודד עם השאלה, מעלה הרב תשובות מרתקות התולות את חוסר ההתארגנות בעמימות המידע וחוסר היכולת לתת בו אימון: "מה שמדהים הוא שהרב המסתתר כשהוא מנותק מן העולם, ומעלה תשובות שזוכות היום לאישוש במחקר המודרני", אומרת ד"ר פרבשטיין.
היכולת שלו לתפוס את היקפה המלא של התופעה שעליה הוא מתבונן בשידור חי ממקום מסתורו, עולה גם בהתחבטותו כיצד יש לכנות את השואה – הרבה לפני ששמה המודרני נקבע ודיונים נערכו אודותיה: "חושבני שההיסטוריון שלנו בעתיד ימציא לאסוננו היום איזה ביטוי מיוחד במינו, ביטוי חדש, ובשם יכנה התקופה שלנו ששום תקופה מן הקודמות לא זכו לשם כזה, עד שגם יום תשעה באב יעמוד בצל".
מה עלה בגורל הדמויות
הרשימה האחרונה של הרב גוזיק נכתבה ב-11 לינואר 1945. הוא נהג לפקוד מפעם לפעם את עירו לאחר שעזב את מחבואו, וברשימה זו כתב במבט רטרוספקטיבי על ארבעת החודשים האחרונים שחלפו מאז יציאתו מהמחבוא.
"בסוף הספר, הוספנו 'אחרית דבר' לא שגרתית, שבה אנו מתארות את הניסיונות המחקריים שלנו להתחקות אחר גורלו של הרב מאז, כמו גם אחרי דמויותיהן המרתקות של שתי הנשים והילדה הקטנה מן היער".
החוקרות ערכו תחקיר בישראל, פולין וארה"ב וגילו כי הרב הגיע לעיר קליבלנד בארה"ב, שם שימש כמורה בבית הספר התיכון היהודי ובמכללה ללימודי היהדות 16 שנים, עד לפטירתו באוקטובר 1964. הרב גוזיק לא נישא והוא נפטר ערירי. בשבתות התארח בבתי המשפחות בקהילה ואצל ראשי ישיבת טעלז, שראו בו תלמיד חכם.
בתום מחקר מרתק גילו החוקרות גם מה ארע לשאר הדמויות ביומן: מתברר שיהושע, אחיו של הרב שהסתתר עמו, נישא לאחת מן הנשים שנחבאו ביער, שרה פינסקר, וגם האם ובתה - האלמנה איטה שפירא ובתה מניה בת החמש - ניצלו, הגיעו לארה"ב ונישאו.
"הציבור הישראלי פשוט לא התעניין בנו"
אסתר פרבשטיין התפרסמה בשל מחקריה אודות האורתודוכסיה בשואה. היא עצמה עוף לא שגרתי בתחום: חוקרת שואה חרדית וראש הקתדרה ללימודי וחקר השואה במכללה ירושלים. בספריה ובמחקריה בוחנת פרבשטיין את החיים היומיומיים, המשפחתיים וההלכתיים של היהודים הדתיים בשואה, ומתעמתת באופן חריף עם הטענות המאשימות רבנים באירופה כי לא עודדו את בני קהילותיהם לברוח.
מחקרו ופרסומו של יומן השואה של הרב גוזיק מצטרף לפרסומים האמוניים על השואה, שמקומם נפקד שנים ארוכות מהמדף העשיר של ספרות השואה.
.jpg)
אין פרסומים רבים אודות השואה בחברה החרדית?
"אנחנו מעריכים שכשליש מאוכלוסיית יהדות אירופה שנספתה בשואה הייתה דתית. אינני רוצה להאשים את הנרטיב הישראלי-חילוני בהתעלמות מזדון, אלא בחוסר התעניינות. גם הרחוב הדתי והחרדי לא היה מספיק ערני לכך. יש כתיבה ספרותית ענפה על השואה ברחוב החרדי, אבל היא איננה מחקרית. כשאני מתכתבת עם חוקרים שאינם חרדים, אני מפתיעה אותם כשאני מפנה אותם לכמות החומר העצומה שקיימת סביב החיים הדתיים בשואה. שאלות הלכתיות, פוליטיות וקהילתיות שקיימות. פשוט צריך לחשוף אותן".
