זמן שמיטת תרבות: קולות חדשים שרים על הבמות
הציווי המרכזי בשמיטה הוא לפתוח את הידיים. החיים מבקשים דרור וגם התרבות מבקשת להתחדש. יותר מתמיד זה הזמן לאיפוס החיוני של פרשת בהר. חיוני כדי לתת לאדם את החופש לנסות, גם אם הוא לא רשום בטאבו של שושלות העילית המקושרות והמקומבנות
מה בסך הכל ביקשנו משבוע האירוויזיון הזה, להרגיש קצת אירופה? הגמר המיוחל מתקרב, אבל ברשתות החברתיות התקיים השבוע מגה-סימפוזיון שעדיין נמשך בקבוצות מסוימות, סביב כיסוי הראש הגבוה של מנחת טקס המשואות - ומחאת התרבושים שהתלקחה בעקבותיו. כמעט הכול כבר נאמר בפסטיבל הזה: "הפרדת הדת מהאופנה", זכותה של אישה על גופה ועל הסטייל המבריק שלה – ובכל זאת כדאי להתעכב לרגע על המילה הספציפית שבחר השופט בדימוס, עודד אל-יגון, לתאר את כיסוי הראש של לינור אברג'יל המדהימה: תרבוש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האסוציאציות שלנו עובדות מהר, ועוד לפני שפתחנו מילון אבן שושן, קפץ במוחנו פחה תורכי עם שפם מצחיק, או ציור של המן הרשע ממגילת אסתר. ועם אלה עלתה המחשבה שאולי מאחורי הדברים המקוממים של כבוד השופט מסתתר פחד: האם לבוש כזה מייצג אותי? שואל את עצמו הגמון התרבות לשעבר, ולאן הולכת המדינה שזה הלבוש המייצג על הבמה המרכזית ביום החג שלה?
במובן מסוים זה גם מה שעומד במרכז פרשת השבוע, בהר. הציווי על השמיטה, על "נקודת איפוס" אחת לשבע שנים: שחרר את הבעלות והאדנות שלך על האדמה, הנח לעבודה ואפילו תפקיר את הפירות שעמלת עליהם - לעניים ולעוברי אורח.
ולא רק בגידולים ובקרקעות תשמוט, אלא גם במערכות יחסים אנושיות: היובל מזכיר לך שהעבדים נקראים לדרור. הם צריכים להשתחרר ולצאת לעצמאות, גם כאשר השעבוד נעשה נוח. הם ימציאו את עצמם מחדש, וגם אתה תצטרך למצוא את מי שאתה בלעדיהם.
נקודת איפוס תרבותית
הציווי המרכזי בשמיטה הוא לפתוח את הידיים
, לתת לדברים שהחזקתי בבעלותי לחפש את מקומם בלעדיי, להבין שכל סמל או דימוי הוא זמני ועתיד לפקוע, ושהדברים החשובים באמת לא רשומים בטאבו. החיים מבקשים דרור וגם התרבות מבקשת להתחדש.יום העצמאות שחגגנו בשבוע שעבר יכול אף הוא להפוך להזדמנות לנקודת איפוס תרבותית. קולות חדשים שרים על הבמות, העיתונים יוצאים במוספי חג תחת שלל וריאציות ל"מה ישראלי בעיניך" – ובשנים האחרונות מנעד התשובות המתקבלות וקולות הסלסולים, הולך ומתרחב.
שבוע אחרי, הדגלים הורדו מהמרפסות והשמים שוב נקיים מזיקוקים, וזה הזמן לתת למגמות חדשות לצמוח. יותר מתמיד זה הזמן לאיפוס החיוני של פרשת בהר. חיוני כדי לתת לאדם את החופש לנסות, גם אם הוא לא רשום בטאבו של שושלות העילית המקושרות והמקומבנות. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", הזהירונו חז"ל, והמשמעות היא לתת מקום על הבמות לאלו שאולי לא גדלו במקומות הנכונים; למי שעדיין זוכרים למבקש ממאמו לברך אותנו על הבמה.
לראות מה שאנחנו רוצים לראות
פעם השתתפתי בקורס שנתי בתל אביב. בתום הקורס הייתה ארוחה חגיגית, מנות קטנות ואלגנטיות שאפשר לאכול ישר מהאצבעות מבלי שיימרח האודם. שאלתי את המארגנת על הכשרות של הגבינות. היא הביטה בי בעיניים פעורות - "למה את שואלת?" "כי אני אוכלת רק כשר?" עניתי בשאלה.
אין לי בובו, ולצערי גם לא אקססורי מנומר, אבל בהצהרת הכוונות של כיסוי הראש המגדלי שלי חשבתי שאי אפשר להתבלבל. אבל המארגנת כמעט התעלפה: "אמיתית? את אוכלת רק כשר?" ואני הרצתי בראש מה עשיתי לא נכון במשך כל הקורס שהיא לא עלתה על זה. "ומה חשבת שזה?" הצבעתי על התרבוש רב הקומות. "לא יודעת", היא ענתה. "זה היה נראה לי בקטע אופנתי כזה, לוק אפריקאי".
"שנה שלמה שחצתה חורף וקיץ, הוא לא ירד לי מהראש אפילו כשהוא נרטב בגשם או כשבחוץ שמש, ולא קלטת שזה כיסוי ראש?" לא, היא לא חשבה על זה. כיסוי הראש שלי היה נראה לה פריט מגניב בקטע אפריקאי.
"שום דבר לא טוב לך, יא-מתלוננת", אכלתי לעצמי את הראש. "כשמקטלגים אותך כמייצגת של משהו, את מתבאסת - וכשסוף-סוף לא מקטלגים אותך, את מרגישה שהמסר לא עבר". אז את השאלה הזו אני שואלת לא רק את השופט (בדימוס) אל-יגון, אלא גם את עצמי: מה אנחנו רוצים לראות במה שעומד מולנו - "תרבוש רב קומות" או "תרבות רבת קומות"?
לפנייה לכתב/ת 
