הלכות סוציאליזם: שום דבר לא שלך
יידע כל מי שזכה ברכוש או בעבד, כי אינו יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו: יש מסמר קטן הנקרא שמיטה, המגן על נכסי דלא ניידי מהשתלטות כרישי נדל"ן - ומסמר גדול הנקרא יובל, המגן על בני העם מהשתלטותם של סוחרי עבדים. סוציאליזם מהתורה
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
שלא כמו במרבית המקומות בספר ויקרא, שבהם נאמר "ויאמר ה׳ אל משה לאמור" - נאמר כאן "ויאמר ה׳ אל משה בהר
ושתי סיבות לדבר: הראשונה, מדי פעם חשוב להזכיר מהו מקור החוקים והמצוות, שמא לאט-לאט יתחילו אנשים לומר: הכל בדה משה מלבו, הכל אגדה. חייבים להזכיר לבני הדור הצעיר את ההיסטוריה בכל פעם מחדש, כשם שעושה זאת השיר: "לא אגדה רעי, לא אגדה רעי, ולא חלום עובר. הנה מול הר סיני הסנה הסנה בוער!" ולכן נאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני!"
והשנייה, חייב היה להזכיר את מעמד הר סיני, כי בנושא השמיטה היו לא מעט חורים שחורים. למשל, האבטלה הסמויה של החקלאים. הקב״ה דואג שלאדמה תהיה שבת משלה - ואכן היא ראויה לכך! - אך אינו מפרש מה יעשו החקלאים באותה שנה שהאדמה נחה בה.
החקלאים נהגו לומר כי ראשי התיבות של המילה שבת הן: שינה בשבת תענוג. ובאמת, אחרי שישה ימים של עבודת אדמה קשה ומפרכת, אין דבר טוב מלישון בשבת. אך כאשר מדובר בשבת הנמשכת שנה שלימה, מה יעשו החקלאים? יגרדו את הגב? אנשים שהורגלו לעבוד קשה, לזרוע בדִמעה ולקצור ברינה, כיצד יוותרו על התענוג היחיד שיש להם בחייהם? והם למדו כבר מילדות כי בשביל כבוד צריך לעבוד. ואם אין הם מקיימים את הלעבוד, מי ייתן להם את הכבוד?
ואני, שגדלתי בין החלוצים והחקלאים, זוכר את הכבוד שהיו חולקים להם ואת השירים ששרו: "העבודה היא כל חיינו מכל צרה תצילנו". וכן: "למי תודה למי ברכה, לעבודה ולמלאכה". ו"שלוש ארבע ולעבודה".
עובדים כל היום, רוקדים כל הלילה
ואוסיף על כך משהו מהווי החלוצים של העלייה השלישית, שסיפרו עליהם כי היו עובדים עבודה קשה בשעות היום ובלילות היו רוקדים. ושאל מי ששאל: הייתכן כדבר הזה? עובדים כל היום ואחר כך רוקדים כל הלילה? ואמר מי שאמר: הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי: באמת עובדים כל היום ורוקדים כל הלילה. אבל לא אותם אנשים.
וכדי למנוע טענות ומענות בעניין החקלאים הבטלים ממלאכה, טורחת התורה לומר את מה שאינה נוהגת לומר במקומות אחרים: שהדברים נמסרו בהר סיני, ועל כך אין ערעור. זוהי תורה למשה מסיני. התורה אינה מעסיקה את עצמה בעניין כל כך פעוט, כמו הכבוד האבוד של החקלאים, כי עליה להתמודד בעיקר עם הצדדים הכלכליים של שנת השמיטה.
אחרי שבע שמיטות, היתה מוכרזת שנת היובל, שבה בנוסף למנוחת האדמה, הייתה גם שמיטת חובות, החזרת קרקעות לבעליהן ושחרור כל העבדים.
אדם החייב חובות ואינו מסוגל לפרעם, יכול היה למכור את השדה שלו, או לחילופין למכור את עצמו לעבד לנושהו. אבל - יש מילכוד: התורה מזהירה את בעלי הנחלות שקנו עבד עברי, לא לנהוג בו מנהג עבד, ולא להעביד אותו בפרך. "כשכיר כתושב יהיה עימך". נהג בו ברחמים, הוא יהודי כמוך.
אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם?
מה הרוויח הנושה, אם אינו יכול לנצל את העבד כמו שמנצלים עבדים בכל העולם? ובנוסף לכך הוא משתחרר אחרי שש שנים מקסימום.
לגבי מכירת שדה, גם פה יש מילכוד. הפרשה מביאה חוקים ברורים לגבי עיסקאות נדל"ן שבהן אדם מוכר שדה או בית כדי לכסות את חובותיו. השדה שקיבל אדם מחברו אינו הופך לנחלתו. הנושה מקבל אמנם את יבולו של השדה למשך שנים קצובות, אך השדה עצמו יחזור לבעליו בשנת היובל.
אליה וקוץ בה: אם ישקיע בשדה, ינקז אותו נגד סחף, ויבנה טרסות בהר - השקיע את הכל לריק, כי בסופו של דבר השדה המשופר יחזור לבעלים הראשון. ואם אין זה רכושו של הנושה - למה לו להשקיע? יכול להיות שבסוף ייצא שכרו בהפסדו!
ואמתיק את הדבר במשל חביב ממשלי ערב, מבית מדרשו של מורנו ורבנו אליהו נאווי השופט.
הכל בגלל מסמר קטן
אדם הציע לחברו לתת לו במתנה את ביתו. "איני צריך עוד את הבית, הגוזלים שלי עזבו את הקן", אמר לו, "והחלטתי לתת אותו במתנה למי שיש לו ילדים קטנים ואין לו בית. אך כדי שלא ארגיש פראייר גמור, אני מתנה איתך תנאי: כל הבית יהיה שלך, אך מסמר אחד התקוע בקיר הסלון יישאר שלי".
אמר חברו: "מקובל עלי", ועבר לגור בבית.
ימים אחדים לאחר העיסקה הגיע הבעלים והביא איתו תמונה. זאת התמונה של סבתא שלי, שבנתה את הבית. תלה אותה על המסמר, וכל כמה ימים הביא את הנכדים שיראו מי החל לבנות את המשפחה.
שבועיים לאחר מכן הגיע וביקש להוריד את הסבתא, ולתלות במקומה מעיל על המסמר. "אני אזדקק לו רק בחורף, ובינתיים שיתאוורר קצת על המסמר שלי". אמר הדייר החדש: "אין בעיה, תלה את המעיל שלך על המסמר שלך".
עברו עוד שבועיים, והאיש ביקש לקשור את העז שלו למסמר, כי הוא יוצא לחופשה קצרה בחו״ל ואין לו היכן להשאיר אותה. קיבל הדייר את העז. הרי המסמר שייך לו! חודש לאחר מכן הביא את הפרה, כי היא נתעברה וצריך להגן עליה שלא תחטוף את מחלת הפה והטלפיים, העושה שמות בעדרי הבקר. לאחר שלושה חודשים אמר הקונה: עזוב אותי מכל הטובות! קח בחזרה את הבית שלך ואת המסמר שלך ותן לי לחיות את חיי.
מסמר קטן ושמו "שמיטה"
בדומה לכך חש מי שזכה ברכוש, שדה, או בית או עבד. הוא ידע כי אינו יכול לעשות בהם ככל העולה על לבו, כי יש מסמר קטן הנקרא שמיטה, ומסמר גדול הנקרא יובל, המגן על נכסי דלא ניידי מפני השתלטות כרישי נדל"ן, ומגן על בני העם מהשתלטותם של סוחרי עבדים. ועל כך אומר הקב״ה בפרשה: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי היא הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי".
בגלל כל אלה חייב היה משה לומר להם כי את השמיטה קיבל בהר סיני. והחקלאי המשועמם, שנסתחפה שדהו, מלמל מתחת לשפמו: עכשיו מבין אני מדוע שאלו אבותיי: מה לשמיטה אצל הר סיני? שאם אתה מקרב אותיותיהן זו לזו תקרא: בואי השמיטה והרסיני!
מלים מוקשות בפרשה
נשך וריבית: נשך היא ריבית, וריבית היא נשך. ההבדל הוא בעיניי המתבונן. בעיניי המַלווה, הלוקח כסף מחברו תמורת ההלוואה - ועל ידי כך מרבה את כספו. הכסף שהוא מרוויח נקרא ריבית, ואילו הלווה מרגיש כאילו חלק מכספו ננשך ונעלם מכיסו, ולכן היא נקראת בפיו נשך.
ואמתיק זאת בסיפור על אדם שאינו מצליח להירדם בלילה. שואלת אותו אשתו: מדוע אינך נרדם? אומר לה: אני חייב מאה אלף שקל לשכן ממול, ואין לי איך להחזיר לו. פותחת האישה את החלון וצועקת לשכן: בעלי בחיים לא יחזיר לך את החוב, ואז אומרת לבעלה: אתה יכול לישון. מעכשיו הוא לא יישן.
שמיטה: שמיטה היא עזיבה. עזיבת השדה לצמוח כרצונו בלי התערבות האדם. מכאן באה המילה שמאטע. שהיו מזניחים את האדמה עד שהעלתה חרולים ודרדרים, ונהלולים, ושמיר ושית.
"שנת שמיטה" אינה באה מהמילה שַנה, אלא מהמילה שֵינה. השינה של החקלאים בשמיטה נקראת שנת שמיטה. שינה זו נכפתה עליהם למורת רוחם מחוסר עבודה ומאבטלה כפויה. החקלאים שבילו יותר מדי זמן במיטה, נהגו להתלונן ש"מיטה בשמיטה יש בה טעם מיתה".
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
