"האמונה החזיקה אותי": ניצול אושוויץ חוגג מאה
הוא עבר על בשרו את מוראות אושוויץ, איבד את כל משפחתו – והקים הכול מחדש, כמו גן פורח על אדמה שרופה. יהודה אהרן וידבסקי נקם בנאצים כשהקים משפחה מלוכדת, הקדיש את חייו לשיקום בתי העלמין היהודיים בפולין - וחי במדינת ישראל. סיפורו של האיש שחוגג מאה
קרוב לאלף איש התכנסו בשבת האחרונה בבית כנסת אחד בגבעת שמואל, כדי לחגוג אירוע שיש מי שלא זוכים לו אפילו פעם בחיים: יום הולדת מאה לניצול שואה שעבר על בשרו את מוראות אושוויץ, איבד את כל משפחתו – והקים הכול מחדש, כמו גן פורח על אדמה שרופה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"הנקמה שלי בנאצים זה שהם הפסידו - ולנו יש את מדינת ישראל", אומר יהודה אהרן וידבסקי. "אנחנו חופשיים וחזקים, ואף אחד לא יוכל עוד להשמידנו". ומתחת לנקמה הזו יש המון תתי-נקמות מתוקות מדבש: שני ילדים, שישה נכדים ו-16 נינים, כולם חיים בקרבה זה לזה - רובם בגבעת שמואל - וכולם ממשיכים את נתיב האמונה שסבם הנחיל להם. ויש גם עשייה בלתי פוסקת מאז שנות ה-70, בשיקום בתי העלמין היהודיים של פולין.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הרב שידע הכול: התגלו כתבי יד נדירים של "מר שושני"
- וקול דממה דקה: חנוך אלבלק הלך לעולמו
- ביקור נדיר: לומדים יהדות בישראל - וישובו לקהילה באינדונזיה
וידבסקי המכונה "סבא יהודה", נוקם ומשקם, ובו בזמן לא שוכח ולא סולח. על אף גילו הוא גזר על עצמו שלא ליהנות מפולין: "המוטו כל השנים היה: בפולין שותים מים, לא קולה". כך, יצא לפני תשעה חודשים עם 31 יקיריו – שהצעיר ביניהם בן שנתיים וחצי - למסע משותף חד-יומי אל המולדת הישנה, שבו ביקרו בתוך שעות ספורות בעיירות טורק וסוכוטשוב, וגם בתחנת הרכבת בלודז', התחנה האחרונה למרבית בני המשפחה שלא שרדו.
מהחיים בגטו, להשמדה
האירוע המרגש בשבת היה ניצחון הרוח. אירוע פרטי עם משמעות סמלית לאומית, שבה לכל תו ולכל פסיק מפסוקי התפילה יש אחיזה במציאות חייו של האיש בן המאה. בבית הכנסת "היכל רחמים" הוא ישב מוקף בנכדיו, ניניו ומאות מאנשי גבעת שמואל, ובהם אף ראש העיר יוסי ברודני, שהגיעו לחלוק לו כבוד. את התפילה המרגשת הוביל החזן הבינלאומי, יעקב מוצן – בניצוחו של רפי ביטון והמקהלה שלו, "קולות מן השמים", שליוו אותו גם כשעלה לתורה למנגינת הפסוק "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", בהלחנת בתו, ד"ר לאה הימלפרב.
חייו של יהודה אהרן וידבסקי החלו בשנת 1919 בעיירה טורק, השוכנת ליד לודז' שבמרכז פולין, למשפחה ציונית-דתית. אביו, אברהם, היה סוחר - ואמו דאבריש-לאה הייתה עקרת בית. הוא למד בחיידר, אצל מלמד צעיר בשם רפאל ינקלביץ', שבנו זלמן בן יעקב יכהן לימים בכנסת השנייה והשלישית מטעם "אגודת ישראל".
לאורך השנים, נדדה משפחת וידבסקי בפולין, עד שהשתקעה בלודז', בשנת 1933, כאשר יהודה אהרן מנהל את עסקי הטקסטיל של המשפחה. "בשבת החנויות היו סגורות במרכז העיר. הייתה אווירה של שבת. והיו הישיבות, האדמו"רים ותלמידי החכמים הרבים, ביניהם אחי גבריאל שהיה תלמיד בישיבת חכמי לובלין המפורסמת".
את פלישת הנאצים בשנת 1939 חזה וידבסקי הצעיר מבעוד מועד, וכאשר אולצו יהודי לודז' לעבור לתחומי הגטו, חיכתה ל-15 בני משפחתו דירה שבה התגוררו עד 29 באוגוסט, 1944. באותו יום מר יצאה הרכבת ובה המשלוח האחרון מלודז' למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ועליה בני משפחת וידבסקי. ההורים נשלחו למשרפות עם האח הגדול, גבריאל. האח הצעיר, חיים משה, נספה בבוכנוואלד. האחות יוכבד נרצחה במחנה שטוטהוף שבפולין.
"חיינו בתקווה"
רק יהודה אהרן ואחיו יהושע שרדו את הסלקציה, ולאחר תקופה קצרה באושוויץ הועברו למחנה עבודה בפרידלנד, השוכנת ליד ברסלאו, שם היה מפעל גרמני להרכבת כנפיים למטוסים. וידבסקי מספר שכאשר הוא וחבריו נשאלו מה המומחיות שלהם, כולם טענו שהם מהנדסים, פועלי ייצור או מומחים אחרים בתחום התעופה - ורק הוא השיב בכנות כי הוא סוחר. "הייתי משוכנע שהכנות הזו תעלה בחיי", הוא מספר, "אבל להפתעתי המנהל הגרמני צעק: 'כולכם שקרנים. יש רק אדם אחד ישר - תנו לו מנה כפולה של אוכל חם'".
וידבסקי הפך למנהיג הבלתי רשמי של קבוצת הפועלים. כאשר הגרמנים החליטו להעלות את מכסת הייצור משישה לשמונה כנפי מטוס ביום, הוא הגה תוכנית שבמסגרתה חבריו יגנבו שתי כנפיים, ובכל פעם שלא יעמדו במכסת הייצור - הם ישתמשו בכנפיים הגנובות כדי להשלים את הפער ולהפגין כושר ייצור גבוה.
בנוסף למזון המועט ולקושי הפיזי לעמוד במכסת הייצור הגבוהה, נאלצו הוא וחבריו לעבור מסע יומי מפרך אל המפעל ובחזרה. "כל יום הלכנו תשעה ק"מ לכל כיוון. זה היה נורא, אבל חיינו בתקווה שנעבור את זה", הוא מספר. הסיוט הסתיים ב-9 במאי 1945, כאשר חיילי הצבא האדום שחררו את המחנה.
האיש שמציל את בתי העלמין בפולין
יהודה אהרן וידבסקי חזר ללודז'. הוא נשא לאישה את דאבריש לבית וסרצוג, שהצליחה לשרוד יחד עם אחיה מנשה ועם אמה. לבני הזוג נולד הבן אברהם. בשנת 1950 עלו לישראל והשתקעו בתל אביב, שבה נולדה הבת לאה, על שם הסבתא שנספתה.
בשנת 1978 החליט לשוב לפולין שהייתה אז מאחורי מסך הברזל הסובייטי. הוא נדהם לגלות שבכל רחבי המדינה השמידו הנאצים לא רק את היהודים ורכושם, אלא אף הרסו בתי רוב בתי העלמין היהודיים. חיפוש אחר קבר סבתו בבית העלמין המוזנח בלודז' – הוביל אותו לראש העיר, שפתח בפניו את הארכיב. עם המסמכים שהשיג, החל וידבסקי למפות את החלקה הענקית שבה נקברו חללי הגטו בתקופת המלחמה. לאורך כ-200 שנים נקברו בבית העלמין קרוב ל-200 אלף יהודים, ואילו בתקופה שבין 1939-1944 עד לחיסול הגטו, נקברו במקום 50 אלף יהודים.
בעזרת התיעוד הצליח וידבסקי לזהות ולהקים מצבות על יותר מ-3,000 קברים. בעיירה סוכטשוב איתר את קברו של האדמו"ר הראשון, רבי אברהם בורנשטיין, מחבר ה "אבני נזר", ודאג להקים "אוהל" על קברו. במקום גם קבור רבי שמואל בורנשטיין, מחבר הספר "שם משמואל", שכיהן כאדמו"ר השני של חסידות סוכטשוב.
מאז 1978 נסע וידבסקי עשרות פעמים לפולין, כדי להציל עוד ועוד בתי עלמין וקברים. בין היתר, דאג לשיפוץ ה"אוהל" על קברו של הרב ישראל טאוב, האדמו"ר הראשון של חסידות מודז'יץ, שכונה "דברי ישראל". קשריו הענפים הפכו את וידבסקי לדמות מוכרת בתחום, ורבים שניסו לאתר קברים או להשיג רכוש שנגזל, נעזרו בו. על פעילותו הציבורית זכה להכרה ב של "יד ושם" בשנת 2012, כשנבחר להדליק משואה בטקס יום השואה הממלכתי.
"האמונה היא זו שהחזיקה אותנו", אומר בהתרגשות מי שחווה על בשרו את הקשות שבזוועות. "במחנה היינו מאות אסירים, וחלק גדול מהם הקפידו להתפלל. אמנם לא מסידור, כי לא היה סידור, אבל האמונה החזיקה אותנו. חיינו כל הזמן בתקווה שנעבור את זה, וברוך ה' עברנו את זה".
בבואה של העם היהודי
תחת האמונה הזו גדלו גם שני ילדיו, והחיבור המחרגש בין כל החוטים העדינים ששוזרים את סיפור חייו של "סבא יהודה", התגלמו בשני שירים שהלחינה בתו לכבוד חגיגות המאה. אלו אמורות להגיע לשיאן בליל שלישי הקרוב, יום ההולדת העברי של וידבסקי.
בתפילה הווקאלית מרגשת שליוותה מקהלתו של רפי ביטון, הושרו גם הלחנים הללו. "את השיר הראשון יצרתי לקראת הנסיעה המשפחתית לפולין" מספרת ד"ר הימלפרב. "המילים לקוחות ממזמור כ"ג בתהילים, 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. הלחן מבטא את חייו האישיים של אבא, שהם בבואה של העם היהודי - משואה לתקומה. הלחן מורכב למעשה מקטעי נגינה שונים המייצגים שואה ותקומה, ובהם שיר הפרטיזנים, אני מאמין, השיר היידי אויפן פריפעטשיק ("על האח"), וגם ניגוני שמחה של חסידות מודז'יץ כמו 'הודו לה' כי טוב'".
"הקטעים המלודיים משמשים פירוש למילים. כך למשל, למילים 'נגד צוררי' הוצמדה נעימת אקסודוס. 'ושבתי בבית ה' מתחבר עם 'התקווה', והמילים 'לאורך ימים' הם המנגינה של 'לשנה הבאה בירושלים'. מי שביצעו את השיר הם ילדי מקהלת 'קולות מן השמים' של רפי ביטון, שגם עיבד את השיר וניצח על המקהלה. את השיר הנוסף הלחנתי לקראת השבת המשפחתית - 'כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', הלקוחות ממשלי ג'".
