אבירות פוסט-פמיניסטיות: אל תצילו את הנסיכות מהרבנים
הפמיניזם הדתי והחרדי עוסק יום-יום בסוגיות העדינות שבין הלכה להחמרה. בהתערבותן החיצונית האגרסיבית, הפמיניסטיות הרדיקליות רק תוקעות ומשבשות את התהליך הטבעי הזה. הנחת העבודה של ליברלים קיצוניים היא דה-לגיטימציה מוחלטת לתפיסות הדתיות
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני יכולה להבין אותן. כשצ'אקרת ההפרדה נפתחת תמיד קיים חשש שהיא לא תדע מתי להיסגר. הרי אולי בסוף נמצא את עצמנו ב"סיפורה של שפחה" עם בתי מרקחת בהפרדה, סופרמרקטים בהפרדה ואולי אפילו מדרכות בהפרדה. תמיד אפשר להפריד, להקצין, לגדר ולמדר.
גם ההלכה יודעת: לפעמים "יותר" הוא "פחות"
התורה עצמה מזהירה אותנו מלאבד את הראש בהחמרות מיותרות. זו יריית הפתיחה בסיפור גן העדן. אלוהים ציווה את האדם שלא לאכול מפרי עץ הגן, וכשהנחש בא לפתות את חווה, היא - בנטייה טבעית של מי ששמע מ"כלי שני" - ניפחה את הציווי האלוהי: "מפרי העץ אמר אלוהים לא תאכלו ממנו - ולא תגעו".
רגע, אלוהים לא ציווה שלא לגעת. הנחש עלה על ההזדמנות ל"איפון" מהיר, דחף אותה אל העץ, הוכיח לה שהשמים לא נופלים - ואמר לה: "אחותי, כמו שאין בעיה לגעת אין גם בעיה לאכול".
"הוסיפה על דבריו", מסביר רש"י, "לפיכך באה לידי גירעון". זו נטייה דתית עתיקה, להוסיף גדרות ולהחמיר מעבר לנדרש, והתורה כוללת מצוות לא-תעשה שאמורה לבלום את זה: "בל תוסיף", כי לפעמים "יותר" הוא "פחות".
חיבוק דוב. לא טוב
החברה הדתית כל הזמן מנהלת שיח פנימי על הדבר הזה, גם בסוגיית ההפרדה. המיינסטרים הדתי מבחין בין הפרדה באירועים שבהם הגוף הוא דומיננטי, כמו הופעות של שירה וריקוד ותנועה, לאירועים שבהם קומת האדם הכללית והלא המגדרית היא הדומיננטית, כמו הרצאה, עבודה במשרד, או סתם נסיעה באוטובוס או עמידה בתור בבית מרקחת. הפמיניזם הדתי והחרדי עוסק יום-יום בשאלות הללו, והחברה הדתית משתנה ללא הרף. אי אפשר להשוות אותה היום, למה שהייתה לפני שלושים שנה.
אלא שחיבוק הדוב הזה רק גורם לכולם לצופף עמדות מול המתקפה העיוורת על המחנה.
פסוק אחד שתלוי באמצע פרשת ראה מקפל בתוכו תפיסת עולם שלמה: "שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנוכי מצווך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיניי ה' אלוהיך" (דברים י"ב, כ"ח).
הנחת היסוד עבור האדם המאמין היא שיש טוב וישר בעיניי אלוהים, והוא לא חייב להיות חופף לטוב והישר בעיניי האדם. בתקופה מסוימת.
מהו היחס בין החוק הדתי לבין המוסר?
התפיסה החילונית פשוטה: יש מוסר טבעי, והחוק אמור לשרת את המוסר. ברגע שהחוק לא משרת, או נוגד לו - הוא לא חוקי וצריך להתבטל. חילוני שרואה חוק דתי שלא מסתדר לו עם מה שנתפס כמוסרי מבחינתו, רואה בו חושך שצריך לגרש.
בתפיסה הדתית התפיסה הרבה יותר מורכבת. יש מחלוקת תיאולוגית מפורסמת האם החוק הוא המקור למוסר: האם פעולה מסוימת נחשבת מוסרית בגלל שהיא חוק אלוהי. כלומר, אם אלוהים אמר לעשות כך וכך, המעשה מוסרי. ואם הוא אסר על כך וכך, המעשה איננו מוסרי. אם יש התנגשות בין האינטואיציה הפרטית שלך לבין החוק, אתה צריך להכפיף את עצמך לחוק האלוהי-דתי.
תפיסה דתית אחרת מכירה במוסר טבעי-אנושי. יתרה מכך, היא טוענת שהחוק האלוהי עצמו מתכתב עם המוסר הטבעי, כפי שאברהם מאתגר את ה' ביחס לאנשי סדום ועמורה. יחד עם זאת, המוסר השלם לא תמיד חופף למוסר האינטואיטיבי או הטרנדי. המוסר האלוהי מותח את הגבולות שלנו, ודורש מאיתנו קצת יותר מהמוסר הטבעי. יש מוסר טבעי, אבל צריך לזכך אותו.
ובמקרה של התנגשות בין החוק הדתי למוסר?
לפי התפיסה הדתית, החוק לא בטל אבל הוא כן יעבור בירור, עדכון, או התאמה פרשנית. המתח יעצב את שני הצדדים והם יפרו זה את זה. יש דיאלוג בין האמת העליונה, לאמת שצומחת מהארץ.
הדרך לקדם את הדיאלוג הזה מתרחשת בתוך השיח הדתי, אבל כאשר הנחת העבודה של ליברלים קיצוניים היא דה-לגיטימציה מוחלטת לתפיסות הדתיות, חוסר כבוד וחוסר קבלה, הציבור החרדי והדתי חווה "עליהום". זה "עליהום" על תורת ישראל, על החוק שמנחה אותו ואולי גם על המוסר שלו. הוא מרגיש תחת מתקפת גזירות שמד כמו בימי אספסיאנוס, שבהם נדרשנו להתנגד ולהילחם חזרה עד כדי מסירות נפש.
האם מישהו מכל מי שיצא למסע הדה-לגיטימציה קיפל פעם את גלימת משימת ההצלה והסתכל על חרדי באותן עיניים שיכולות להעריך נזיר טיבטי? כזה שחי בצמצום, בהסתפקות במועט, בעבודת המידות. כן, גם תוך ויתור על ערכים ליברליים מובהקים משחררים מעול חיצוני כמו נאמנות לעצמי, מימוש עצמי וחופש הפרט. וכל זה בשביל מה? בשביל "טוב וישר בעיני ה'". האדם מרשה למוסר אלוהי להכתיב לו את הדרך, ומכופף אליו את ראשו (או ראשה), לא בדיכוי כי אם בבחירה.
סימנו אותנו
מסע ההקצנה הפטרונות והכפייה בשם המוסר הטבעי שאליו יצאו ליברלים קיצוניים ופמיניסטיות רדיקליות, פוגע בזכויות הנשים החרדיות. הוא מסמן אותן כלא סוברניות, לא אוטונומיות ולא בעלות בחירה. הוא מביא לעוד ריחוק, התבצרות והחרבה של מאמצי בירור שנעשים בתוך המחנה, ופוגע בתהליכים עמוקים ומורכבים שמובילות נשים פמיניסטיות דתיות וחרדיות.
הבעיה כמובן היא לא מימון המופעים בהפרדה. תמיד יוכל מיליונר חרדי לסגור את פינת המימון ולקיים מופע בהפרדה למהדרין גם בלי עיריית עפולה. השאלה המהותית היא שאלת ההכרה. האם מה שנתפס בעיניי ציבור דתי וגדול בארץ כדבר חוקי ומוסרי - כ"טוב וישר בעיני ה'" - נכנס לתוך החוק הישראלי ולתוך המרחב הציבורי? האם הוא חלק לגיטימי מפניה של מדינת היהודים?
לפנייה לכתב/ת 
