מבחן מלכה לייפר: הכישלון הגדול של המגזר החרדי
בבסיס התפיסה היהודית אנחנו שבט. לשם נולדנו ולשם מכוונות מצוות רבות, הנהגות ותפיסות יהודיות. במקרה מלכה לייפר הלכה החברה החרדית רחוק מדי, והפכה לעיר מקלט לפושעים. המחיר שהיא משלמת ועוד תשלם יהיה גדול וקשה
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כשמדברים על חרדים אף אחד לא אובייקטיבי. אנס עם כיפה שחורה על ראשו החרדי יוצג תמיד כ"חרדי", בניגוד לאנס חילוני. כאילו הזהות של אדם כחילוני איננה רלוונטית להתנהגותו הנפשעת. הציבור הישראלי לא שופט את החרדים כפרטים, אלא אך ורק דרך הפריזמה של השתייכותם השבטית. הם נתפסים כמחזיקי תפיסה "חשוכה" ו"ארכאית" שיש קשר בינה לבין הידרדרות לפשעים חמורים.
הציבור החילוני נתפס כאינדיבידואליסט, עצמאי, בוחר, בלתי מושפע משטיפות מוח תרבותיות. מחליטים לבד בלי מעצבי דעת קהל וסוכני תרבות. האדם החילוני בוחר אך ורק בעצמו, על ידי הפעלה של שכל ושיקול דעת. הוא פרט אוטונומי, ואם ייתפס במעשה נבלה יישפט על ידי הציבור כאדם פרטי ולא כחלק מקבוצת ייחוס חברתית.
המאבק המשפטי, התקשורתי והבריאותי על מניעת הסגרתה לאוסטרליה של מלכה לייפר, חושף את הצד השני של אותו המטבע: העבריינית היא קודם כל חלק מקהילה, וככזו יש להגן עליה מפני מסירה לערכאות של גויים. הנאמנות לה כחברת שבט, קודמת לחובה האזרחית והדתית לבער את הרע מהמחנה.
שבט אחים ואחיות
לחברה החרדית יש המון מיזמים שקהילות אחרות יכולות רק להצהיב מקנאה מולם: מדרסים אורתופדיים במחירי עלות, צעצועים במכירות ביתיות ולא במחירי "הפיראט האדום", גמ"ח לילדים שהלכו לאיבוד ברחוב, ואפילו חסדים שמלכלכים בהם את הידיים כמו ארגון זק"א.
כגוף עם מארג צפוף, מאורגן היטב וערב זה לזה ברמות גבוהות, החברה החרדית מגויסת להחזיק כלכלית ורגשית את כל מערך האמונות, התפיסות וההתנהלות שלה. בחברה שבטית ה"אני" הפרטי מורחב לכדי השכנים, המשפחה והקהילה כולה. הדאגה והעזרה ההדדית במקרים של שמחה, אסון או שגרה - היא "ארוחת הבוקר" של השתייכות לחברה צפופה כל כך.
כמו שהנהיגו חז"ל ואמרו "אחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה". היא תדאג גם לצרכיו של המת וגם לצרכי אלו שנשארו פה. ה"אחד" ו"החבורה" כרוכים זה בזה. אנ"ש (אנשי שלומינו) הוא השם הקולקטיבי שמקבל כל אחד מחברי השבט. בלתי אפשרי נפשית למסור אחד מאנ"ש לידי "כוחות האופל" - ערכאות אוסטרליות, שאולי לא ישפטו אותו לפי מה שנדמה לנו שצריך להיות דין התורה. למי שחי מחוץ לחבורה קשה מאוד להבין ולקבל את זה שעבריין, גם אם הוא עבריין, הוא עדיין "משלנו" ויש לצופף שורות כדי להגן עליו, כדי להגן על השבט כולו.
האונס הראשון בתורה
פרשת השבוע מספרת על האונס הראשון בתורה. דינה בת יעקב נאנסת על ידי שכם בן חמור. השופטים והנוקמים של מעשה הנבלה הזה הם שניים מאחיה של דינה, שמעון ולוי. הם לא שועים לאהבתו של שכם, ולא לבקשתו לשאת לאישה את דינה אחותם. הנקמה שלהם אכזרית ומפוארת.
בתרגיל מלוכלך הם מציעים לבני העיר כולה למול את עצמם. הם מחכים ליום השלישי למילה בהיות הנימולים כואבים, והורגים את כל יושבי שכם. שמעון ולוי לא מסתפקים בחיסול הפושע לבדו. יעקב אביהם מתמלא חרדה. "עכרתם אותי להבאישני (בעיני) יושב הארץ". הוא מוכיח אותם על מעשה הנקמה הגורף שעשו. את מורת הרוח העמוקה שלו הוא גורר שנים ארוכות, עד למשכבו על ערש דווי.
כאשר הוא מברך את בניו לפני מותו, הוא מכנה את שמעון ולוי "אחים כלי חמס מכרותיהם". הוא מבקש: "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי", כלומר לא רוצה להיות "חתום עליהם", כי "באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". הוא מקלל את מידת הכעס הלא מידתית שלהם. "ארור אפם כי עז".
אבל שמעון ולוי לא מורידים את הראש. הם לא מתחרטים או מודים שטעו, אלא שולפים את המרצע מהשק: "הכזונה יעשה את אחותנו?". הפגיעה בדינה היא לא רק פגיעה פרטית בכבודה כאדם, במהותה כאשה, אלא היא פגיעה בכל שבט יעקב. אולי משום כך, ולא רק מתוך אימפולסיביות, הם פגעו בכל אנשי העיר שכם בנקמה חמה וכואבת. כשבט מול שבט. שכם בן חמור לא היה רק אינדיבידואל, עבריין פרטי, אלא מנהיג העיר שיצר אווירה המאפשרת להתיר דמן של נשים. מבחינת בני יעקב יש לשרש עד היסוד את התפיסה הזו.
שכם מבקש לא רק להינשא לדינה, אלא מציע שבאופן כללי יקחו אנשי עירו מבנות ישראל ולחילופין בני יעקב יתחתנו עם בנותיהם. שמעון ולוי מבינים שהוא מציע הצעת התאבדות לאומית, שסופה הכרתת השבט שלהם, ודרך מעשה דינה הם יוצאים למלחמה על השבט כולו.
"חברת הביטוח" היהודית שלי
בבסיס התפיסה היהודית אנחנו שבט. לשם נולדנו ולשם מכוונות מצוות רבות, הנהגות ותפיסות יהודיות. החברה השבטית מהווה מעין "חברת ביטוח" שערבה לך גם בלי שחתמת על חוזה באופן רשמי. עצם ההשתייכות, עצם ההתמסרות שלך לקולקטיב אפילו תוך ויתור על תנאים אישיים, הוא הפרמיה שאותה אתה משלם. הרווח הגדול הוא שבמקרה אסון אין "הגבלת אחריות". הקהילה עשויה לצאת מגדרה למענך ולהפוך את השמים.
התפיסה המערבית המודרנית לא מבינה את הראש הזה. כל הווייתה הוא שבירת השבטיות והעצמת האינדיבידואליזם. באמנות החברתיות שהיא מציעה יש סעיפים ותתי-סעיפים מפורטים ומדויקים, וכוכביות קטנות שניסחו עורכי דין ממולחים של חברות ביטוח. במקרה הטוב הם ישלמו בדיוק את מה שכתוב בחוזה, אבל בוודאי לא יצאו מגדרם עבורך ולא יפעילו שיקולי דעת אישיים מול כל מקרה.
לשבטיות יש יתרונות רבים, אבל במקרה של מלכה לייפר היא קצת הלכה רחוק מדי. "חברת הביטוח" הרחיבה את הפוליסה עד תמיכה בפשע. בשם תחושת השבט, ההשתייכות והנאמנות - הופכת החברה לעיר מקלט לפושעים. המחיר שהחברה החרדית משלמת הוא גדול. ההגנה המוגזמת פוגמת בתחושת חומרת המעשה.
וכאשר פושעים ופושעות יודעים שגם מעשה נבלה נוראי לא יוקיע אותם מתוך החברה, והם יאלצו לעמוד לדין חיצוני - אין תמריץ חזק להימנעות מעבירות.