האונס שלה משעמם אתכם

הוא מתחיל להשתעמם

"רוחמה שלום, אני קורא את הדברים שאת כותבת ב-ynet והרבה פעמים מסכים איתך, אבל אני רוצה לומר לך שאני מתחיל להשתעמם. השוביניזם המקראי וההדרה הנשית הכלולה בו גלויים לעין ואין צורך לחזור ולדוש בהם, אלא אם כן מישהי נהנית לחבוט בטקסטים הללו. כנ"ל לגבי היסודות הגזעניים המשוקעים בטקסט המקראי, וכך גם לגבי המתח בין המוסר המקראי למוסר האוניברסלי. אנא הביאי לנו התייחסויות חדשות לנושאים שטרם נדושו". 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

כך כתב לי (בהודעה פרטית) חבר ב"בית המדרש של הטוקבקים". בקשות ברוח זו מגיעות לבית המדרש שלנו כמעט מדי שבוע. אז חבר יקר, תודה על המילים הטובות ועל הכנות, ואם בכנות עסקינן, גם אני רוצה לשתף אותך ברגשותיי ולספר לך מה מתחיל לשעמם אותי.

מה משעמם אותי?

דיבורים מהותניים על הבדלים בין המינים, ניסיונות להסביר מדוע נשים משתכרות בערך 30% פחות מגברים, מדוע ראוי לקיים מופעים ציבוריים ללא ייצוג נשי, מדוע האקדמיה חיה בשלום עם קיפוח קיצוני של מרצות וחוקרות (וכך גם עולם הבידור והתקשורת, הפוליטיקה הישראלית, הצבא והמשטרה) - ומדוע כבר לא צריך לדבר על פמיניזם.

מה עוד משעמם אותי? תירוצים של המשטרה שלא מטפלת באלימות מינית, נאומים של פוליטיקאים שמצדיקים התעמרות בפליטי חרב, הצטדקויות של המקפחים והפוגעים בבנות ובני העדה האתיופית, טיעונים גזעניים נגד ערבים וטיעונים בעד המשך הכיבוש. אה, וגם ההסברים לאי ההסגרה של מלכה לייפר. 

אבל שעמום הוא פריווילגיה

תרשה לי להניח שאתה גבר יהודי "לבן" שחי בעיר גדולה ומביא הביתה משכורת לא רעה, שאתה נהנה משירותי בריאות טובים ומהידיעה שגם היום המשטרה לא תעצור את ילדיך.

משעממות אותם(צילום: שני יונה וניצן מלמד)

נכון, אני בונה לך קלסתרון דמגוגי, שהרי יש נשים וגברים לא פריוולגיים שחושבים כמוך, אבל מי שמניע את גלגלי החשיבה האנטי-ביקורתית הם בעלי הזכויות. מי שמכנה אישה הקובלת על היעדר שירותי רפואה "משעממת", הוא פריווילג שיודע שהקונפורמיזם וההשתקה עובדים למענו.

מה שחייב לעניין את כולנו

הוא שעשרות נשים נרצחות בישראל מידי שנה על ידי בני הזוג שלהן, שגילוי עריות ופגיעות מיניות על ידי בעלי סמכות מתרחשים דבר יום ביומו בכל ארגון, בכל בניין בישראל ובכל משפחה מורחבת, והלוואי שהייתי מגזימה. שהורים של בנים אתיופים מפחדים לתת להם לצאת מהבית, שדמם של ערביי ישראל הפקר, שיש אנשים שאין להם ארץ לחזור אליה - וששתיקה לנוכח סבל היא אם כל חטאת.

ולכן אני אמשיך לכתוב על שימוש ממסדי אנטי-מוסרי במסורת שלנו, על התעללות בחברות וחברי קהילה בעזרת טקסטים מקודשים, על שימוש בדת להבניית מנגנוני שליטה - ועל הדרכים להגן על עצמנו מפניהם. אני אכתוב קולות של סבל ושל בכי, אני אכתוב קולות שלך (וגם לי) לא נעים לשמוע.

אם חשקה נפשך לעשות למסורת מסאז', לשבח את הממסד ולהכניס את שבת המלכה בגרסה הציונית של ריקודי מה-יפית חנפים (הפעם מול הממסד שלנו), אמליץ לך על עלוני השבת של לשכת הרב הראשי. הם יסבירו לך שהתורה מושלמת ושהם ממשיכיה הלגיטימיים וטובי הלב.

אבל מה לעשות, אני כותבת בשביל לבכות. לבכות על כך שהעולם מקולקל, ושהאחריות המלאה לקלקול היא עלינו. לבכות על ההשגרה של הרוע, על שחיקת הרגש המוסרי, על האפליה, הניצול וזילות החיים. ואני כותבת בשביל לדרוש מעצמנו להתנהג טוב יותר, להשתמש בתרבות שלנו בצורה חומלת. וכל עוד נימשך העוול אני אמשיך לשעמם אותך.

השעמום של דינה

פרשת "וישלח" מרתקת וכדאי להשתהות בתחנות רבות שלה; במאבק עם המלאך במעבר יבק, ביחסים בין האחים, באדיבותו וסלחנותו של עשיו, בקנאתם של שמעון ולוי, ובהולדת בנימין ומות רחל.  אבל בכל מסלול פרשני שבו אבחר, תיוותר תחנה אחת קבועה, אפורה, שגרתית ולא מלבבת - "תחנת דינה" ואם תרצו שמה: '"תחנת האונס וההזניה".

ילדות טובות נשארות בבית?

בשולי "תחנת דינה" מושלכת דרך קבע ילדה חבולה ושותקת, וסביבה הומה כוורת קולות גבריים. גברים שמסבירים מהו אונס ומדוע הילדה אשמה באונס שלה, מדוע בתגובה לאונס של ילדה גברים הורגים גברים, מדוע קוראים לזונה "יצאנית" ומי מעז לכנות ילדה שנאנסת בכינויים בוטים וגסים?

כמו אגדת "כיפה אדומה", גם סיפורה של דינה מתחיל בתמונה תמימה של ילדה היוצאת לטייל בטבע, לפגוש סבתא או חברות (בראשית ל"ד, א'): "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". אבל, מסבירים החכמים, ילדות טובות לא יוצאות מהבית, ובכל פעם בה ייקשר השורש "יצא" בשמה של אישה, עלינו לצפות לאסון.

"האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אישה היוצאה לשוק סופה להיכשל. מניין לנו? מדינה, שכתוב: ותצא דינה" (בראשית רבה, בראשית ח'). קשה למנות את כמות העיוותים המוסריים שמחזיק המדרש הקצר הזה.

הבנאליות של האונס

האירועים הבנאליים מתוארים בזה אחר זה: דינה יוצאת ומיד נאנסת על ידי שכם בן חמור. בלי אבחנה מבלבל הסיפור בין אונס והתאהבות: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה". אביה של דינה מתבלבל בתפקיד שלו ופוחד להסתכסך עם השכנים. האחים של דינה לא באמת יודעים איך להגיב לאונס, הם מתעלמים מהסבל שלה ועסוקים בכבודם ובשאלה איך להשיבו.

מסתבר שהתשובה לבעיות של כבוד היא תמיד אחת – להרוג את הצד השני. ודינה? היא לא באמת צד באונס שלה. האחים הרוצחים לא מוטרדים מסבלה, אלא משנמוך מעמדם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?" הפסוק המזעזע הזה, שלא רואה את האחות ולא מבין מהו אונס, נועד להצדיק את מרחץ הדמים.

בפינה הקבועה שלנו

אני ניגשת אל דינה הקטנטונת, המוטלת בשולי הדרך, מנערת את החול והאבק שדבקו בה משנה שעברה ומושיבה אותה על ברכיי. במחיר של כאב מהיר וחד אני תולשת מעל פיה את נייר הדבק, מוחה את הדמעות של שתינו, ומספרת לה שיש מי שחושב שהאונס שלה משעמם. די, נמאס לו לשמוע כמה אנחנו תמיד נאנסנו ונאנסות.

דינה נותנת בי מבט פגוע, בהתחלה רועדות לה מעלבון השפתיים והדמעות שוב נוצצות לה בעיניים, אבל פתאום שתינו מתחילות לצחוק. מתפקעות מצחוק, מחזיקות חזק את הבטן ולא נרגעות.

נדמה לי שזה לא צחוק של לעג אלא צחוק שיש בו אפילו הקלה, הבנה עמוקה של הפער, של הפרספקטיבה, כאילו הבנה חדשה של החיים עצמם. אנחנו קמות כל בוקר עם הפצעים המדממים שלנו, אוכלות איתם צהריים, לא נרדמות איתם בלילה. הם טורפים את שנתנו ומקשים עלינו להתנהל בחיי היום-יום, ופתאום, עבור מישהו אחר, הפציעות האלו פשוט משעממות.

אנחנו המומות מההבנה שאונס של האחת הוא השעמום של השני. אנחנו לא יודעות מה לעשות עם הטירוף האנושי הזה ולכן לא מפסיקות לצחוק.

אלפי שנות פטריארכיה

מה שמדהים זה שאלה המשתעממים מהאונסים המשונים שלנו, לא משתעממים מאלפי שנות סיפורי גבורה גבריים. לא נמאס להם לקשור כתרים לאבות האומה, לשיר שירי חשמונאים ולשרוק שריקות התפעלות מכל פתגם חז"לי. אלפי שנות מסורת פטריארכלית מרתקות אותם לאללה, אבל עשרות שנות פמיניזם גורמות להם לפיהוק עמוק.

הם בשוק מזה שאנחנו לא מוכנות להסתפק בפינת הליטוף שהוקצתה לנו, ואנחנו דורשות מרחב פתוח לבכות בו וגם לצעוק על קיפוח וניצול, על ההשתקה הארוכה ועל גבורתן של נשים שהסכימו לסכן הכול.

מה שהם עדיין לא מבינים

המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, והיא נעשית בעזרת הרבה מאוד מילים, יצירתיות ונחישות. המהפכה הפמיניסטית הצילה את חיי ואת חייהן של חברותיי, פשוטו כמשמעו.

צריך להיות קצר רואי כדי לא להבין שהמהפכה הפמיניסטית מצילה נשים וגברים כאחד, שכן היא מטלטלת את התרבות המהותנית, מערערת על החשיבה המעמדית ומחייבת אותנו לוותר על אמונות בזויות אודות עמים נבחרים, מינים נבחרים ואנשים שיש להם זכויות להשתמש באחרים.

יקירי המשועמם, המאבק הפמיניסטי שלנו הוא הדרך שעליו פוסעת החירות שלך.

שבת שלום!