העם רוצה ילד: הג'ננה הלאומית של היהודים
בפרשת השבוע מתלכדת משפחתו של יעקב - והסיפור הלאומי שלנו מתחיל, כשבסיסו הוא הקשר הביולוגי. האם האפשרות לייבא זרע וביצית ממקומות שונים תפורר אותו - או שתזמין את החברה בישראל לבחון את הקונפליקטים הפרטיים והלאומיים הקשורים ברצון הכל כך בסיסי להורות
הערעור שהגישה משפחת אדם צעיר שנפטר לביהמ"ש לצורך הקמת זרעו אחריו, בדרישה להכרה בזכות להפוך לסבא וסבתא, נגע בנימים עדינים ורגישים. הכמיהה לילד נוגעת ברצון עמוק ובסיסי לשמוע את קול צחוקו בין קירות הבית. הנחמה שילד "חדש" מביא אחרי מוות טראגי מובנת לנו, כאזרחי מדינה למודת טרגדיות, אבל ואבדן של צעירים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ישראל היא אנטי-תזה לאירופה המזדקנת ומתכווצת. כך למשל, רק בשנה שעברה איבדה איטליה מאתיים אלף איש במאזן ילודה שלילי (כ-450 אלף ילדים נולדו וכ-600 אלף נפטרו). מדובר על סדר גודל של עיר כראשון לציון, והאיטלקים בקושי רואים בזה בעיה. אצל העם היושב בציון, לעומתם, ילדים הם ג'ננה לאומית.
ילד מהווה אצלנו מעין כרטיס כניסה לחברה, והוויכוחים החריפים על האם משפחה היא אבא-אמא-ילד או גם צורות אלטרנטיביות, הם שיקוף של העיסוק הנרחב וכמעט אובססיבי שלנו בילדים.
העובדה שבמקרה הזה העותרים לבית המשפט ביקשו להביא ילד מהזרע של הבן שלהם, הופכת את הסוגיה לטעונה רגשית. השופט שאול שוחט אמנם דחה את העתירה, אך הצהיר שהגיע הזמן להכיר ב"זכות לסבות", וההכרזה הזו צריכה לעורר דיון עומק בהשלכות שלה, כיוון שהתיק הנקודתי הזה הוא מקרה מבחן לסוגיה רחבה הרבה יותר.
מלאו כיסיי בילדים
כשם שעגלת סופרמרקט גדולה התגלתה כטריק יעיל להגדלת סל הקניות, היכולת הטכנולוגית לשמר תאי ביצית וזרע ולהפרות אותם גם היא מגרה את בלוטות החשק. מה שהיה פעם מדע בדיוני הופך מהר בשיח ל"זכות". וכידוע - במדינה המנהלית כל "זכות" של האזרח מקימה "חובה" מצד המדינה
החולה הסופני ירצה ילד שיגיד עליו קדיש, ולהבדיל יבקש האסיר להביא ילד כדי להכין עבורו משפחה שתהיה שם כשיסיים את ריצוי העונש. הזכות איננה אלא ביטוי לרצון שאין לו גבולות. אנחנו יכולים יותר וממילא אנחנו רוצים יותר, וכדי להשיג את כל מה שאנחנו רוצים אנחנו משתמשים בשפה של זכויות.
אם סבא וסבתא בגילאי 60 רוצים תינוק בבית - השמים באמת כבר לא הגבול. הזמן, הטכנולוגיה והשוק הבינלאומי המתפתח של אימהות פונדקאית יאפשרו ייצור ילדים לכל אדם, מכל סיבה, בכל הרכב זוגי, אישי ואפילו קבוצתי או חברתי. השאלות הסוציאליות המתעוררות סביב טובתו של הילד הן שאלות משניות. בדרגה הראשונה ניצבת השאלה העקרונית: אם מוצדק להביא ילד רק כי אפשר, אז מה בינינו לבין עולם שבו ילדים הם "מוצר מדף"?
פה נדרשת המדינה להגדיר האם חשוב לחשוב גם על טובת הילדים העתידיים, ולא לאפשר הבאה שלהם לתוך כל מסגרת עם תנאי סף בסיסיים של הבעת רצון לילד. הסוגיה הזו מעלה שאלות קשות: האם בכלל יכולה המדינה לכפות מסגרת שבעיניה ראויה לגידול ילד בלי לפגוע בערכי יסוד כחרות הפרט ומימוש זכויותיו הטבעיות? אבל מהשאלות הללו לא ניתן להימלט.
פתאום קם לו עם ומתחיל ללכת
בפרשה מתלכדת שוב משפחתו של יעקב. לאחר שיוסף מרט לאחיו את העצבים, הוא מתוודע אליהם - "אני יוסף אחיכם", והם חוזרים לארץ כנען לספר לאביהם כי "עוד יוסף חי". האחים מורידים את יעקב למצרים ומתיישבים בה יחדיו בארץ גושן. מתוך הרקמה הביולוגית הזאת, ההתלכדות והאחווה המשפחתית המחודשת יקום בפרשיות הבאות עם ישראל.
הבסיס של הסיפור הלאומי שלנו הוא קשר ביולוגי. עם ישראל לא נוסד ולא מתקיים על ידי מסעי צלב, איסלמיזציה או תנועה מיסיונרית, אלא בהתפתחות אורגנית המשכית מזרע ישראל, עם חריגות קטנות במקרים של רצון בגיור.
האם האפשרות הטכנית ההולכת ומשתכללת לייבא זרע וביצית ממקומות שונים ולקיים אנשים חדשים תפורר את הסיפור הלאומי שלנו - או שתזמין את החברה בישראל לכבד את האפשרויות החדשות, לצלול לעומקם של רצונות מודרניים ולבחון את הקונפליקטים הפרטיים והלאומיים שיכולים להיגזר מהם.
לפנייה לכתב/ת 
