היינו איתה בקפריסין: אחותי החדשה גרה בבריטניה

את השאלה הזו ששמענו שוב ושוב, בעיקר מפי ישראלים, בתקשורת ובקהילה. אלא שאני מעולם לא פגשתי אישה צעירה שרוצה שחבורה של (12 או 10 או 8) בחורים צעירים ייכנסו ויצאו לה מהגוף, יצלמו אותה מקיימת יחסי מין בלי ידיעתה ויפיצו את הסרטון.  

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

לא מכירה. לא פגשתי. כפי שלא פגשתי אנשים שאוהבים ששודדים אותם. תחשבו על זה טוב, אי אפשר לא להאמין לה. היא הגישה תלונה על אונס, והיא טענה לכל אורך הדרך שהיא נאנסה. בנקודת זמן מסוימת, בעודה סובלת מפוסט-טראומה וללא עורך דין, שכנעו אותה חוקרי המשטרה לחזור בה מתלונתה. בשנייה שאחרי – הושיבו אותה על כיסא הנאשמת בעוון "פגיעה בסדר הציבורי".

הקשת האונסת

האם מבחינה משפטית היא נאנסה? ממש לא אכפת לי. אני לא משפטנית וזה לא ענייני. יש לזכור שבין אונס למין בהסכמה מתוחה קשת שלמה של אפשרויות, ועל הקשת הזו - במקום מאוד קשה שקוראים לו "גועל נפש", "אלימות", "ניצול" ו"החפצה" - מתגורר המעשה של 12 הנערים שחגגו כשכיפות לראשיהם ושם השם נישא בפיהם.

לא תגנבו לי את התרבות היהודית

הם ניסו להחפיץ אישה בשם פטריוטיות ישראלית וגאווה יהודית, ומי שגינו את מעשיהם זכו לתואר "אנטישמים". הרגשתי שהם רוקדים על התורה שלי וזורים מלח על פצעיה. 

שמעתי את התורה צועקת: "לא תעמוד על דם רעך", "ואהבת לרעך כמוך", וכמובן "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן יהיה הדבר הזה". בנוסף לתקיפה החמורה של הנערה, התרבות שלי הותקפה, הדת שלי הותקפה, הישראליות שלי הושלכה לביבים. ואלוהים? הוא עבר אונס.

התובנה החזקה ביותר שיש לי כרגע מאירוע המחאה בקפריסין הוא שבריתות חדשות נכרתות בעולם. הרגלנו את המנהיגות ואת בעלי הכוח בקהילה שבכל פעם שמציירים פנינו תמונה של "ישראלים" או "יהודים" נגד "גויים" - ובכל פעם שאומרים את מילת הקוד "אנטישמיות" - אנחנו מתייצבות בדום מתוח מאחורי גבם של המנהיגים. הפעם זה נשבר.

אולי לראשונה בתולדות ישראל נסעה קבוצה של כ-60 ישראליות וישראלים להפגין בחו"ל בעד הנפגעת ונגד הנרטיב "הלאומי", נגד חבורה של 12 ישראלים.

את ההפגנה ופעילויות המחאה אירגנו בתיאום עם מנהיגות המחאה הקפריסאיות. גם הן הפגינו נגד הנרטיב הלאומי, נגד רשויות הצדק, המשטרה והמשפט בארצן. ישראליות וקפריסאיות, נשים וגברים, שילבנו ידיים וחתרנו תרת הנרטיב הרשמי. תחת הבריתות הישנות ששמן דת, מין ולאום. כמה פעמים השתיקו את החוליות המוחלשות, בשם החוסן הקהילתי, בשם הקבוצה, והפעם כרתנו ברית חדשה.

(צילום: רוחמה וייס)

(צילום: רוחמה וייס)

בהצהרה ובמעשה הבהרנו שהחמלה, האחווה האנושית, הדאגה למי שנעשה לה עוול, חזקות יותר מקשרי שבט ומשפחה. לאמה של הנפגעת, לחברות בקבוצה ולתקשורת אמרתי פעם אחר פעם: הנפגעת היא השבט שלי. אין לי מחויבות מוסרית לפוגעים. תמו הבריתות הישנות והמשתיקות. מהיום יש לי אחות בבריטניה. היא אחותי כיוון שנעשה לה עוול, והעוול שנעשה לה הפך להיות המצווה שלי. המצווה הזו שלחה אותנו לקפריסין.

בקבוצה שלנו, המגוונת להפליא, הייתה חבורה של נשים אורתודוכסיות עם כיסוי ראש, סידור וערמות של "מנה חמה". שתיים מהן השאירו תינוקות יונקים בבית, ועם כל הפרוצדורה הכרוכה בכך הגיעו לעשרים שעות של מצווה. פמיניסטיות בסדום ששמו איה נאפה. הן אקטיביסטיות מהמעלה הראשונה, ובאומץ לב שאין שני לו הן אחראיות להמסת החומה בין הזרמים ביהדות.

בעוד פוליטיקאים דתיים וחילונים נאבקים ברפש של סוגיות הכפייה הדתית, ישבנו בטברנה ליד איה נאפה: אישה עם "מנה חמה" לצד אישה שכרסמה בשר חזיר ואישה טבעונית. אף אחת לא התעניינה במלחמות דת ובעוינויות שיצרו פוליטיקאים ורבנים. הדאגה לאישה צעירה מבריטניה שהפכה ברגע אכזרי וארוך לאחותנו, הייתה בראש סולם הדאגות.

גם המחשבות על הבנות והבנים שלנו, על החינוך שנעניק להן, על הערכים והאמונות, הושיבו אותנו יחד.

יצאנו להפגנה לאחר שתרגלנו מדיטציה וברכנו, בשם ובמלכות ובמלוא הכוונה, תפילת הדרך. "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום". משהו חדש קורה בעולם, בריתות חדשות נכרתות, יש רגעים שבהם האהבה מנצחת את הרוע, ואני מודה לאלוהים שזיכתה אותי לקחת חלק ברגע הזה. הנשמה היהודית שלי מברכת "שהחיינו".

"רוצות צדק ולא רחמים"

כך צעקנו, באנגלית, ומידי פעם גם בעברית, מול חלונות בית המשפט בפאראלימיני.

מנהיגות המחאה: רוחמה וייס עם חברותיה בקפריסין(צילום: רוחמה וייס)

הקריאות הקצובות שלנו ליוו את הנערה בדרכה אל כיסא הסדום שלה, כס הנאשמת. עיתונאיות ועיתונאים שישבו באולם סיפרו שקולות המחאה הרעידו את כותלי בית המשפט. השופט הורה לסגור את החלונות, והקולות עדיין בקעו והכריחו אותו להרים את קולו. "אנחנו מאמינות לך", קראנו לה מלמטה, "האשמת הקורבן היא אונס שני", צעקנו כלפי השופט.

ראינו את אחת השוטרות שעמדה ליד הנפגעת-המואשמת, פותחת בהיחבא סדק צר בחלון, שהאחות החדשה שלנו תשמע את קולות העידוד. היא שמעה ומידי פעם, כך סיפרו לנו, חייכה וזקפה את גבה. בשביל שניות של זקיפות קומה של אישה צעירה ומואשמת, עשינו את הדרך מישראל לקפריסין.

הסתיים בתיקו?

הנערה קיבלה ארבעה חודשי מאסר על תנאי, ועל כן היא תחזור הביתה ולא תשב בכלא. יחד עם זאת, היא תצטרך להתמודד עם הבחירה האיומה להאשים אותה בהפרעה לסדר הציבורי. כן, התלונה שלה הפרה את הסדר הציבורי המופתי ששורר בבית הבושת הענק ששמו איה נאפה.

(צילום: רויטרס )

נפגעת אירוע טראומטי מסוג זה, צריכה סיפור קוהרנטי וגם מייטיב של האירוע - היא זקוקה לו כפי שצמאה במדבר זקוקה למים. היא נחוצה לכך בשביל להמשיך במסע החיים. היא צריכה להציע לאירועים הטראומטיים סיפור רצוף ומחזק, סיפור שלא רומס את כבודה. את זה קשה להפיק במקרה של האשמה, ולכן פעמים רבות ההחלטה לפנות למערכת המשפט, למרבה הצער, גובה מחיר יקר מאוד.

הצעירה האמיצה הזו תצטרך לעבור דרך ארוכה ומסובכת על מנת לשקם את הפגיעה שפגעה בה מערכת הצדק הקפריסאית. עם זאת, אנחנו יודעות שבתהליך השיקום ילוו אותה הקריאות הקצובות של האחיות והאחים שלה מישראל ומקפריסין: "אנחנו מאמינות לך", והן יעזרו לה לשקם את האמון בעצמה ובקהילה.

אחותנו את 

עם חזרתנו ארצה קיבלנו את ההודעה הזו בקבוצת הווצאפ שלנו ששמה "אחותנו את – תמיכה בנפגעת". את ההודעה כתבה העיתונאית אורלי וילנאי, שמלווה את המשפחה והייתה במשפט: "חברות יקרות ומופלאות אני מצדיעה לכן! ומעבירה בשם האם והבת את תודתן. היה מדהים לראות אותה על דוכן העדים מקשיבה לגזר הדין, ושומעת את השירה האדירה והתומכת שלכן מלמטה. היא אמרה שנתתן לה המון-המון כוח ועל כך תבורכו".

נפרדתי מהפעילות הקפריסאיות (גם הן אחיות חדשות שלי) בחיוך מריר: "באונס הבא תורכן לבוא לישראל", ובלב התפללתי שנזכה להתראות במצוות שמחות.

שבת שלום!