ניצול אושוויץ התאחד עם נכדתו שחיה בפולין: "ניצחנו את הנאצים. יש פה תקומה יהודית"

(צילום:אלבום משפחתי)

חזר לאושוויץ עם משפחתו: ניצול שואה בן 88 המתגורר בפרו, חזר למחנה שממנו ניצל עם בנותיו, נכדיו וניניו לאירוע לרגל ציון 75 שנים לשחרור אושוויץ. "אנחנו ניצחנו את הנאצים", אמר ל-ynet. הירש ליטמנוביץ המתגורר בפרו, הגיע דווקא לפולין - שבה פגש לראשונה את נינתו, בתה הצעירה של נכדתו המתגוררת בוורוצלאב עם בעלה במסגרת שליחות.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

"היינו 11 ילדים שהועברו לאושוויץ ועברנו ניסויים מאוד קשים למחלת הצהבת B על ידי ד"ר מנגלה", סיפר ל-ynet. "הרבה ילדים מתו, אבל שלושה מאיתנו שרדו בזכות הניסויים האלה שבוצעו בנו, כי הווירוס לא הרג אותנו. בגיל 13 יצאתי מצעדת המוות בזקסנהאוזן".

קראו עוד בערוץ היהדות : 

• "האנטישמיות צומחת כמו וירוס": המסע של הניצולה לגרמניה ביום השואה
  

• בן שנה מול בית הדין הרבני: "הכירו בי כיהודי"
• המטפל המתעלל יישב בכלא, הנער שהותקף: "הוא רצח אותי"
  

במהלך הביקור חש ליטמנוביץ ברע ופונה לבית החולים. "הייתי באירוע לציון 50 שנה לשחרור המחנה, אבל אז הייתי צעיר יותר. ביום א', כשסיפרתי את הסיפור שלי, התרגשתי והתחלתי לחוש לא טוב. לקחו אותי באמבולנס לבית החולים ועברתי התקף לב. עכשיו אני מרגיש יותר טוב - אבל מתוסכל שלא יכולתי להשתתף בטקס".  

בני משפחת ליטמנוביץ -הירש הילד עומד(צילום: אלבום משפחתי)

נכדתו של ליטמנוביץ, כאמור, מתגוררת בפולין עם בעלה, הרב של העיר ורוצלב - ועבורו זו סגירת מעגל. "אני מאוד גאה בכך, וגם באזרחותם הפולנית", הוא אומר. "יש פה תקומה של יהודים שגרים ומנהלים אורח חיים דתי. למרות שכל המשפחה שלי הלכה בשואה - היום אנחנו ארבעה דורות כאן. ניצחנו את הנאצים". הוא אומר בגאווה. "אני המקרה היחיד בכל הניצולים, שהמשפחה הגיעה מישראל לשליחות יהודית בפולין".

גל האנטישמיות שפוקד קהילות יהודיות ברחבי העולם מדאיג גם אותו: "צריך לצאת בהפגנתיות ולומר בקול קם שזה לא יכול להיות, זה לא יכול לקרות שוב. יש לנו היום מדינה, ויש לנו עם וצבא, ועלינו להילחם בכל העולם נגד אנטישמיות".

"בפרו", הוא מספר, "אני מעביר את רוב הזמן בהרצאות על השואה שהתחוללה בגלל אנטישמיות שהלכה וגברה, ואני מעביר את המסר כדי שלא ישכחו את שעבר עלינו כדי שזה לא יקרה שוב".

פחדתי לפגוע בסבא

דניאל חיימוביץ בסוק, נכדתו של ליטמנוביץ, הגיע לשליחות בפולין מירושלים במסגרת מכון "שטראוס עמיאל" מבית רשת "אור תורה סטון" וההסתדרות הציונית העולמית, לפני שש שנים. "הגענו בטעות לפולין. זה לא היה מתכונן", היא מודה. "כזוג היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות איזושהי שליחות - אבל פולין לא הייתה אופציה. באנו בתור מתנדבים מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, כדי לעזור לעשות סדר פסח. חשבנו שזו חוויה חד-פעמית". 

הירש, שלמה בנו ודניאל הנכדה(צילום:אלבום משפחתי)

עם הגיעם, התרגשו בסוק ובעלה הרב לראות שיש חיים יהודיים בפולין. אחרי חצי שנה קיבלו בני הזוג טלפון מהקהילה היהודית, ונתבקשו להצטרף לחגי תשרי. "היינו שם שלושה שבועות וזו הייתה חוויה מאוד חיובית, אבל שוב, לא הייתה לנו כוונה לחזור", היא משחזרת. כעבור שנה, פנה אליהם הרב הראשי של פולין: "הוא אמר שרב הקהילה מסיים את תפקידו, ושהוא רוצה שאנחנו נחליף אותו. אחרי לבטים ארוכים, הסכמנו".

אבל ההסכמה לוותה בחששות מעכבים: "היה קשה להגיד כן. פחדתי ממה שסבא שלי יגיד. גדלנו תמיד על זה שפולין שוות ערך לשואה. מי רוצה לגור שם כשהמשפחה שלי עברה שם דברים כל כך קשים? אושוויץ הייתה סמל של שואה".

לכל אלו התווסף קושי מנטאלי: "חשבתי לעצמי, הילד שלי יגדל בפולין? הוא ידבר פולנית? וגם כמשפחה ששומרת כשרות זה היה מאוד קשה. וכמובן, חששתי שסבא שלי יגיד לי: בשום פנים ואופן לא".

(צילום:אלבום משפחתי)

למרבה ההפתעה, ליטמנוביץ דווקא נתן את ברכתו. "התקשרתי אליו ואמרתי לו שקיבלנו הצעה לגור בפולין. לא הספקתי לסיים, והוא אמר שהוא כל כך שמח בשבילי, שמח שפולין היא לא פולין שהוא עזב".

לטייל עם סבא במחנה ההשמדה 

שנה וחצי קודם לכן ביקר במקום, ממשיכה הנכדה לספר. "הוא אמר שהוא זוכר את שירי הגנאי שהיו שרים לו בפולין, והוא הסתובב כל כך גאה והראה לכולם את המספר שנחקק על ידו באושוויץ. זה היה בשבילי מאוד משמעותי לראות איך היהדות מקבלת בפולין מקום מכובד, וכיצד מתייחסים הפולנים ליהודים כיום. אנחנו לא מרגישים אנטישמיות במקום שבו אנו גרים. בעלי מסתובב עם כיפה ומכבדים אותנו" .

מפגש מרגש(צילום:אלבום משפחתי)

על המפגש המרגש באושוויץ עם סבה, אמרה חיימוביץ בסוק: "סבא שלי פגש בפעם הראשונה את הנינה הצעירה שלו, וזה היה מרגש מאוד. הבן שלי מדבר עם סבא שלי בפולנית, ובחיים לא דמיינתי את הדבר הזה קורה. זה מילא אותי ואותו בגאווה. לא יכולתי לעצור את דמעות ההתרגשות. מעולם לא דמיינתי שאוכל ללכת עם סבא שלי באושוויץ".