לא תשתיק: אתגר הדיברות הנוספים של הנשים
גילוי עריות ונפגעות תקיפה מינית - ונשים בדואיות חסרות קול: לרגל מעמד הר סיני, נשים פמיניסטיות וגיבורות מוסיפות את הדיבר החסר בעיניהן לעשרת הדיברות
לא תאנוס?
המחשבות על "עשרת הדיברות" שנקרא השבת בבית הכנסת, העלו בזיכרוני את דמותה של מרים המתאמצת ללא הצלחה לשכנע את משה ואת חבורת הגברים המדברית להוסיף את הדיבר "לא תאנוס" (בתוכנית הסאטירה "היהודים באים"). מערכון זה הוא מראה מבריקה וכואבת ליחסיות של כל מערכת ערכים, להיותה תלוית הקשר, תלוית מנהיגות ועל כן מחייבת חשיבה ביקורתית ושינוי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"לא תשתנה"?
את אתגר "הוספת הדיברות" פתח יהודה עמיחי, שהציע (משמו של אביו) בשירו "אבי היה אלוהים", תוספות:
"בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים".
מרים של "היהודים באים" זועקת את זעקת הנאנסות - ואילו עמיחי מתמקד בתהייה קיומית. אני מנסה להבין מה גורם לאחת להקדיש את הדיבר הנוסף לצעקת "הצילו", בעוד אדם אחר בוחר להקדישו להרהורים קיומיים.
מצטרפת לאתגר "תוספת לדיברות"
השבת החלטתי להצטרף לעשייה התרבותית של חיבור תוספות לעשרת הדיברות. אל הכיבודים המסורתיים של "כלת תורה" ו"כלת בראשית" הוספתי השבת גם "כלות דיברות". נברתי בספרייתי ובחרתי בשתי גיבורות, נשים שפרסמו לאחרונה ספרים אמיצים המוקדשים לכבוד חווה ואדם, החלטתי שהן השנה הגיבורות שלי והן ראויות לאתגר.
פניתי לכל אחת מהן בבקשה שקשה להיענות לה: "לו היה ביכולתך להוסיף דיבר לעשרת הדיברות, איזה היית מוסיפה?" למרות הקושי, שתיהן נענו לאתגר.
הדיבר האחד-עשר: "הקשיבו. האמינו"
"כלת הדיברות" הראשונה שלי היא ד"ר אפרת הברון, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית שפרסמה לאחרונה ספר יקר מפז ששמו: "לומר זאת אחרת: לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות" (מכון מופ"ת).
היא מרצה במכללה האקדמית "דוד ילין," וממקימות פרויקט "יוגה-שיחה" לנשים נפגעות תקיפה מינית בילדות. עבורי היא האישה למשימת הדיבר האחד-עשר.
הטאבו הכפול של גילוי עריות
"אילו ניתנה לי האפשרות להוסיף דיבר אחד לעשרת הדברות, הוא היה 'הקשיבו. האמינו'. גילוי עריות הוא טאבו, כלי למשטור וארגון הכללים החברתיים. באמצעותו מסמנת תרבות את האסור והמגונה", טוענת הברון.
"בניגוד לרצח, למשל, שגם הוא טאבו שמופיע בעשרת הדברות, גילוי עריות נושא עמו טאבו כפול: לא רק על המעשה, אלא לא פחות מכך (אולי אפילו קצת יותר?) איסור לדיבור-על-המעשה – דיבור מוקצה שאין לו מקום, כי מי רוצה לשמוע על משפחה שבה האב – מלח הארץ – עושה 'דברים כאלה?' הכרה בעוולות שנושא עמו הסדר הפטריארכלי תחייב שינוי שבעלי הכוח אינם חפצים בו. לכן כחברה אנו מעדיפים להעלים עין ולהמשיך לשמור על הערכים המסורתיים.
"בתוך סדר חברתי שמושתת על שימור האיסור-על-הדיבור, אין להתפלא שאיש לא מקשיב לנפגעות בילדות. דרך השתתפות בדיאלוג הלשוני, אנו גדלים, מתפתחים ומעצבים את העצמי שלנו, אישיותנו וזהותנו. לגדול כאדם, להתהוות כאישה, משמעו לדבר. אם ילדה שנפגעת מינית בילדותה איננה יכולה לדבר על פגיעתה כי איש אינו רוצה לראות שהיא מתרחשת, וכשהיא מדברת לא מאמינים לה - היא תתקשה לצמוח כחלק פעיל מחברה זו".
הכוח המרפא של הספרות
בדבריה, ד"ר הברון מסבירה לי מדוע אני (ונדמה לי שגם אתן) מתרגשת כל שבוע מחדש מהאפשרות לעסוק בפרשת השבוע: "כנגד הטאבו המשתיק וכמענה לקונפליקט הלשוני העז, דיאלוג עם טקסט ספרותי – כתיבה, או קריאה – מאפשרת לנפגעות לדבר. לספרות, שבה נעשה שימוש במסגרת הטיפול הביבליותרפי, יש פוטנציאל גדול בעידוד תהליכי החלמה של נפגעות גילוי העריות, דרך השמעת קול שאנינה מסכנת את הסדר החברתי.
היא מציעה מתוך ספרה דוגמה לחוויה המרפאת של הספרות: "החלטתי שהגיע הזמן לספר את סיפורי. אני לא רוצה לסבול מהכאב יותר... אני מרגישה שעליי לכתוב זאת, כיוון שאני מתקשה לדבר על זה" (עמ' 54). הדיבר שלי, מסכמת ד"ר הברון, הוא "הקשיבו. האמינו", שכן תפקידנו כחברה הוא להעז לשמוע את הנפגעות המספרות את סיפורן בדרך ישירה או עקיפה. בעולם שבו ניתן יהיה להשמיע קול בנוגע לגילוי עריות, פגיעה זו גם תתקיים פחות.
הדיבר האחד-עשר: כבוד האישה וחירותה
כ"כלת דיברות" שנייה אני מצרפת את פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מרצה בכירה במכללת קיי וחברת סגל ב"מרכז מנדל למנהיגות" בנגב. לאחרונה הוציאה לאור ספר חשוב ויחיד מסוגו: "כוכב - נשים בדואיות פורצות דרך" (מכון מופ"ת). שנים רבות שהיא מלווה צעירות בדואיות הרוכשות השכלה גבוהה וכישורי מנהיגות, ומפתחות יוזמות לשיפור חייהם של ילדים, בני נוער, נשים ואוכלוסייה מוחלשת של בדואים בנגב.
פרופ' בן אשר היא נבחרת מצוינת לחידוש הדיברות. "הדיבר האחד-עשר שהייתי מוסיפה הוא 'שמירת החירות והכבוד של הנשים'", היא אומרת. "אני לא מתכוונת לכבוד החשוך המשאיר אותן בחצר הפנימית של הבית, נטולות מרחב אישי להתפתחות ולצמיחה - אלא לכבוד לבחור בהשכלה, בהוצאת רישיון הנהיגה, בזכות לפתח את עצמן, לנהל את חייהן כשגורל חייהן קודם כל בידיהן".
המכתוב הוא כמו גורל
על מנת להבהיר את הגאולה הנדרשת לחירות ולכבוד הנשיים, היא מצטטת מתוך ספרה את דבריה פוקחי הלב של חנאן, אחות בדואית בבית חולים. "כשאדם נופל לבאר הוא יכול להישאר בה, אבל הוא יכול גם להחליט לאסוף כוח ולצאת ממנה. המכתוב הוא כמו גורל, אבל האדם קובע את דרך ההתמודדות".
חנאן היא אחת משבע הנשים שסיפורן מובא בספר "כוכב: נשים בדואיות פורצות דרך", ובדבריה היא מתייחסת לתגובתה ברגע בו נודע לה שבתה עברה פגיעה מינית.
תחילה היא נלחמה לשיקום הרגשי של הבת, לאחר מכן הופיעה בכל דיוני בית המשפט עד שנקבע עונשו של התוקף. כאשר חיי משפחתה חזרו לשגרה מבורכת, היא יזמה בניית מערך פסיכו-סוציאלי למתן מענה טיפולי לנפגעות עברות הטרדה מינית במגזר הבדואי, וזאת חרף טענתם של מנהיגי החברה הבדואית שהתופעה כלל אינה קיימת אצלם.
"את לא תישארי בשדה עם הכבשים"
כמו חנאן, גם הנשים האחרות שקולן מובא בספר אינן מוכנות עוד להישאר בעולם חשוך ללא השכלה, ללא מרחב אוטונומי וללא יכולת לנהל את חייהן. "את לא תישארי בשדה עם הכבשים", אומרת אמה של אמל לבתה בת השש, ומעודדת אותה להגיע לבית הספר למרות המרחק הרב שעליה לעבור יום-יום בדרכה אליו.
האם שאינה יודעת קרוא וכתוב, זורעת אצל בתה את זרעי המהפכה השקטה. זו המהפכה שתביא את כוכב שסיימה לימודי תואר שני אך נאסר עליה על ידי בעלה לצאת לעבודה, לומר: "אני עוד שומרת בראש שלי את המילים "אני", "לי" ו"שלי". אישה נשואה לא צריכה לוותר על המילים האלו - גם אם היא בדואית".
תיקון עולם
פרופ' בן אשר מסכמת את דבריה בפתגם בדואי האומר: "מי שרוצה לנהוג את הגמלים, צריך להרחיב את דלתות ביתו".
ההבנה בדבר הצורך בתיקון חברתי היא תוצר של תפיסות ניאו-ליברליות שאינן סותרות מסורת ודת, אבל הן מתנגדות לבערות ולשליטה פטריארכלית של הגברים בנשים כאילו היו רכוש ואובייקט. את המהפכה השקטה שעושות הנשים הבדואיות, איש לא יוכל עוד לעצור. היא כבר כאן גם אם עדיין נשים משלמות עליה, לעיתים, בחייהן.
שבת שלום!
