אלוהים הוא זכר או נקבה: אלוהימה, אלוהים או שדי
בשנים האחרונות מתרבה העיסוק באפשרות להשיב לאל המונותאיסטי את החלקים הנשיים שנעשקו ממנו במהלך אלפי שנות דיכוי נשי. רבים לועגים לעיסוק הזה בטענה ש"לאלוהים אין גוף". אז מה זה כל העיסוק במין ובמגדר האלוהי - ולמה מופיעים תיאורי גוף זכריים ונשיים של האל לאורך המקרא?
הגוף של אלוהים
המקרא לא מכיר את הרעיון המפתיע שלאלוהים אין גוף. לאל המקראי צורה הדומה ביותר לצורת האדם, או, אם נהיה נאמנות לחשיבה המקראית, ננסח זאת כך: אנחנו, בנות ובני חווה, נוצרנו בצורתו של האל (בראשית א', כ"ז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
משום כך התבוננות בגוף שלנו יכולה ללמדנו על התבנית המקורית, על גוף האל: זרוע נטויה, חיק, עיניים רואות ואף זועם הם חלק מאיברי הגוף האלוהי המתוארים במקרא.
אלוהים הוא בת או בן?
אם נישאר נאמנות לפסוק מבראשית, נלמד שאלוהים הוא גם בן וגם בת; יש לו שדיים נשיים וחזה גברי, פין וגם פות, רחם, שחלות וצינורית זרע, שהרי "בצלם אלוהים ... זכר ונקבה". לאפשרות של אלוהים-הבת נחזור בהמשך.
מותר לראות את אלוהים?
בפרשת השבוע "משפטים", הגוף האלוהי זוכה להתייחסות מיוחדת, מפתיעה ולא מתנצלת (שמות כ"ד, ט'-י"א): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".
למרות העמימות השירית של פסוקים אלה, בדבר אחד אין ספק והוא נאמר כאן פעמיים: אלוהים בעל גוף - ו-74 אנשים - משה, אהרון ושני בניו ושבעים זקנים - רואים אותו.
הצד האחורי של אלוהים
פרקים ספורים לאחר הצפייה ההמונית באל מופיע סיפור מוזר לא פחות, העומד בסתירה למסורת מפרשת השבוע. בפסוקים אלה משה מבקש מאלוהים (ל"ג, י"ח-כ"ג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ... וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
הפעם משה מבקש לראות את כבודו של אלוהים, ואלוהים מסרב ומסביר: "לא יראני האדם וחי". כלומר, אני יכול להראות לך את הגוף שלי, אבל אז אני אצטרך להרוג אותך. כמו בסיפור "מיץ פטל" יש לאלוהים גוף אך הוא מקפיד לא להראותו. ומיד בהמשך, בדיוק כמו מיץ פטל, אלוהים מתפתה ומראה חלקים: "וראית את אחוריי ופניי לא יראו". לעיתים אלוהים מוכן להראות את עצמו, לעיתים לא ולעיתים רק חלק. ותמיד-תמיד (במקרא) הוא בעל גוף.
גם לאלוהי התלמוד יש גוף
"אמר רבי יצחק: מניין שהקדוש ברוך-הוא מניח תפילין - שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו'... אמר לו רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: אותם תפילין של אדון העולם מה כתוב בהם? אמר לו: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'" (ברכות ו', ע"א). חכמי התלמוד מתבססים על התיאור המקראי של איברי הגוף האלוהי, וקובעים ש"זרוע עוזו" של אלוהים הן התפילין שלו.
אלא שכאן מתעוררת קושייה תלמודית נפלאה: בתפילין האנושיות כתוב (בין השאר) "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד". האם לאלוהים יש צורך להשביע את עצמו שהוא אלוהינו והוא אחד? האם הוא יכול לפנות אל עצמו בתואר "ישראל"?
התפילין שאוזקים את אלוהים
הטענה שאלוהים מניח תפילין לא מטרידה את הדמיון וההיגיון התלמודי, מה שמטריד אותם הוא רק בעיית נוסח התפילין של אלוהים. אני מרשה לעצמי להניח שגם השאלה הזו לא באמת מטרידה אותם, אלא שהם משתמשים בה כמקפצה לעניין האמיתי שברצונם לבשר לנו וגם לאלוהים, וכדרכם מדובר בעניין ביקורתי ואף מתריס: הברית בין עם ישראל לאלוהים איננה חד-כיוונית, הם קובעים. אנחנו לא רק הנתינים המחויבים לצייתנות, ואלוהים אינו רק ריבון כל יכול.
גם אלוהים נשבע בכל יום שבועת נאמנות לעם ישראל, ושבועה זו היא הכתובה בתפילין האלוהיות: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אלוהים מחויב להיות נאמן כלפינו, כשם שאנו מחויבים לנאמנות אליו. תודו שהיה לחז"ל אומץ.
אלוהים של פתיחת התורה מרגיש נוח עם זהות של בן ובת גם יחד, אבל בהמשך הדרך יציג המקרא (לרוב) את האל היחיד והגברי של בני ישראל, ואילו האפשרויות הנשיות - האשרה, האלה או מלכת השמים - יוצגו כאויבות של האל "שלנו". נשים וגברים מבני ישראל הסוגדים לאלות אלו יקוללו קללות נמרצות על ידי נביאי אלוהי ישראל.
ובלשון אישה
רגע לפני שנגיע אל הגוף הנשי של האלוהות, נתבונן בשיר נפלא על התפילין האלוהיות: השיר מותיר את האל בגבריותו אך מפנה את תשומת הלב לקהל המאמינות. במקום "עמך ישראל", הנמען התלמודי של התפילין האלוהיות - מכוונת המשוררת שלומית נעים נאור את עדשת המצלמה אל הנשים שבקהל הברית. ההתבוננות בברית עם אלוהים מנקודת המבט של אתגרי ומכאובי ההיריון, הפריון והלידות, יוצרת קריאה חתרנית של הטקסט התלמודי אודות התפילין האלוהיות:
הבתים של אלוהים/ שלומית נעים נאור
אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין. (ברכות ו' א'):
יֵשׁ בָּתִּים שֶׁאֱלֹהִים לֹא נִכְנָס אֲלֵיהֶם.
לְמָשָׁל: גְּרִידָה.
רַק אַמְגָ'ד הַמַּרְדִּים וְהַמְנַתַּחַת הַיָּפָה
וְהָאָחוֹת שֶׁמְּרַחֶמֶת
וְחָמְרֵי הַהַרְדָּמָה אֱלֹהִים
לֹא.
2
אֱלֹהִים לֹא נִכְנָס לָאוֹנְקוֹלוֹגִית.
לֹא לְאוֹנְקוֹלוֹגִית יְלָדִים
וְלֹא לְאוֹנְקוֹלוֹגִית ב'
הַחֶדֶר מִצַּד יָמִין לְיַד הַחַלּוֹן.
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיְּגֹרַשׁ
חֶבֶל חֶבֶל חֶבֶל נִצְעַק לוֹ.
לֵךְ מִכָּאן תַּלְיָן.
3
אֱלֹהִים מִתְחַבֵּט בְּדַלְתוֹת מַחְלֶקֶת הַפּוֹרִיּוּת.
אִם הַטִּפּוּל יַצְלִיחַ זֶה בִּגְלַל הַפְּרוֹפֶסוֹר.
אִם הַטִּפּוּל נִכְשָׁל זֶה בִּגְלָלוֹ.
מַה לּוֹ וְלַסִּימָנִים הַכְּחֻלִּים עַל הַבֶּטֶן
וְעַל הַזְּרוֹעוֹת?
4
בַּתְּפִלִּין שֶׁל אֱלֹהִים מוֹפִיעָה מִלָּה אַחַת.
סְלִיחָה.
(מתוך "הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם", הוצאת פרדס, 2020).
התגנבות של קולות נשיים אל לב האלוהות
למרות ההקפדה המקראית על שמירת דמותו של האל האחד והגברי, התגנבו למקרא גם ספיחים של אמונות רווחות אחרות, אמונות בריבוי אלים ואמונות באלה הנשית.
אפשרות להתגנבות נועזת במיוחד של האלה הנשית אל לב-ליבה של האמונה המונותאיסטית הזכרית היא שם האלוהות "שדי". כאשר אלוהים מבקש לשלוח את משה אל בני ישראל, הוא מציין את ההיכרות החלקית שיש לבני ישראל, העבדים במצרים, איתו (שמות ו', ב'-ג'): "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". משה יצטרך להתמודד גם עם האתגר המיוחד של העמקת ההיכרות בין בני ישראל לאלוהים, שהרי עד כה הם הכירו רק את אלוהי אבותיהם ששמו ומהותו "שדי". עכשיו ייחשף בפניהם הפן האלוהי שבא לידי ביטוי בשם ה' המפורש.
ומהו "'שדי"?
פרשנים הציעו הצעות שונות לפירוש השם "שדי", שתיים מתוכן חשובות לענייננו ואף עולות בקנה אחד: הצעה אחת היא שהמקור הוא בשם האכדי "שדו" שמשמעותו "הר". אפשרות אחרת, עברית, היא שמקור השם הוא בשדיים, איבר הברכה והשפע הנשי. אפשר לדמיין את נשות העולם העתיק רואות הרים ממרחקים, מצביעות עליהם ושמות מבטחן באלוהות זו ששתי גבעות לה, מהנהנות זו לזו וקובעות: "אל שדי".
פתרון עתיק לאלוהימה
בשנים האחרונות מתרבה העיסוק באפשרות להשיב לאל המונותאיסטי את החלקים הנשיים שנעשקו ממנו במהלך אלפי שנות דיכוי נשי. רבים לועגים לעיסוק הזה בטענה ש"לאלוהים אין גוף". אז מה זה כל העיסוק במין ובמגדר האלוהי? ועל כך אני משיבה: ראשית, אם לאלוהים אין גוף מה אכפת לכם שה"אין גוף" הזה יהיה נשי? שנית, ראינו שלאלוהים, בחלקים גדולים של התרבות שלנו, יש גוף. ודבר שלישי, אלוהים היא ממילא דימוי וממש עוזר לי ולרבות מחברותיי וגם מחבריי, להחזיק בראש דימוי נשי.
חובת ההסבר מוטלת על מי שמתנגד דווקא לדימוי נשי ולא על מי שמאפשרת לאלוהים להיות מרובת דימויים. במסגרת החזרת החלקים הנשיים לאלוהים, יש חברות הבוחרות להוסיף לה את השם "אלוהימה" ואני רוצה להציע להשתמש בשם המקראי, שם נשי עתיק ממקורותינו, ולקרוא לאלוהות הנשית - "שדי".
ובבית המדרש של הטוקבקים
חבר ששמו אור כעס עלינו שבחרנו לצרף דיבר נוסף לעשרת הדיברות. הוא חשב שזה חצוף וגם הציע לשמור את כל התוספות והרעיונות שלנו לחוקי מדינת ישראל. בסרטון אני מתייחסת לדבריו.
שבת שלום!
