כך ניסה הקולוניאליזם הדתי לחסל את מעמד הקסים
מיהם הקסים שהנהיגו את ביתא ישראל באתיופיה, כיצד הושפעו המנהיגים הרוחניים של הקהילה מהמפגש עם הממסד הדתי בישראל - ומה תפקידם הייחודי של המנהיגים הרוחניים בני העדה עבור יוצאי אתיופיה וכלל החברה הישראלית והעולם היהודי. הרב ד"ר שרון שלום מחזיר עטרה ליושנה
המסורת ההלכתית של ביתא ישראל באתיופיה עברה מאב לבן, מקס לקס, מקהילה לקהילה. זוהי מסורת של דיבור ולא של כתב. קהילת ביתא ישראל לא הושפעה מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. כך, ביתא ישראל היא קבוצה יהודית ללא שייכות לקנון הטקסטואלי היהודי שהתפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני. לכל אלה היו השפעות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם ועל מאפייני חייהם כיהודים באתיופיה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
לנוכח הניתוק הרב-דורי בין ביתא ישראל לבין שאר הגולים לארצות נכר, נוצרו פערים במסורות ובמנהגים בין ביתא ישראל לבין שאר בני הגולה. השפעת זהותם על חייהם היהודיים איננה ניכרת רק בשינויים ריטואליים טקסיים, אלא בעיקר השפעה תיאולוגית עמוקה. גם מאפייני מנהיגיה הרוחניים של ביתא ישראל - הקסים - שונים במידה רבה ממאפייניהם של המנהיגים הרוחניים בשאר קהילות ישראל.
קיראו עוד בערוץ היהדות:
- אחרי 40 שנה - משפחה של ממזרים הותרה: "ההורים שיקרו"
- "מקווה להפיץ את מסר קדושת החיים": החרדי שתרם מח עצם לתינוק מוסלמי
- דני דיין: "מתוך 120 ח"כים אין אחד שמתעניין ביהודי התפוצות"
הטענה הבולטת עד היום, ומזהה את יהודי אתיופיה כקבוצה חריגה בשל מוצאם או צבע עורם, היא שקהילת ביתא ישראל הייתה מנותקת מכל התפתחות הלכתית חז"לית. כך הוסק שאיבדה את התורה שבעל-פה, ומי שכן הצליח לשמרה היא דווקא המסורת הרבנית. רוב רובו של עולם הרבני והמחקר שבויים בקונספציה המקובלת, שאני מכנה "הקולוניאליזם הדתי", כולל רבים מהרבנים יוצאי אתיופיה.
למי קראתם מנותק?
הקביעה שהקהילה האתיופית הייתה מנותקת היא מתנשאת מאוד. השאלה היא מי היה מנותק? כולנו היינו מנותקים אחד מהשני, לכן אף צד אינו רשאי לדרוש לאותנטיות של המסורת. הקביעה שחידושיו של רבי עקיבא הם "הלכה למשה מסיני", והטענה הידועה ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", הן ודאי פרדוקסליות - ועמדות שונות הוצגו במשך הדורות כדי להתמודד עם סוגיות אלו.
עצם המושג מסורת טומן בחובו פרדוקס. פרופ' אבי שגיא מסתמך על הסוציולוג היהודי זיגמונט באומן, וטוען כי "הבעיה נעוצה בפער שבין חיים בתוך מסורת חיה, לבין ניסיון להבין את המסורת ולהעניק לה את הקשר המשמעות הרלוונטי עבור האדם שאינו חי במסגרתה". מסגרת החיים המסורתית, הוא מסביר, לא יכולה להיות מוצבת לביקורת, "בדיוק כדרך שמרכיב המשקפיים רואה דרכם אך לא אותם".
יש צורך לעיין מחדש ביצירות של ההגות היהודית, ולחפש אחר הדגמים השונים שבאמצעותם ניתן לחבר את הקצוות. דגמים אלה מייצגים השקפות שונות, שאת מקורותיהן ניתן למצוא כבר בטקסטים התלמודיים עצמם, אשר שימשו בסיס לכל ההגות המאוחרת. אף קהילה יהודית מכל קהילות ישראל לא תוכל לטעון לאותנטיות שעל בסיסה תתאפשר פסילה של קהילה אחרת, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".
בעינינו, הקס דומה למלאך ה'
מאז ומעולם כונו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה "כהנים". לא משום שהם צאצאי אהרן הכהן - בביתא ישראל אין כהנים ולוויים מיוחסים, כולם ישראלים – אלא משום ששימשו בתפקיד כאהרן הכהן בשעתו, בהיבט של התכונות הדרושות לשליח ציבור: אוהב שלום, עושה שלום, בעל שיעור קומה בהליכותיו, יודע תורה, פוסק הלכה בענייני דיומא, בעל יכולת השפעה, צנוע ומכובד.
על פי עדותו של קס מנטסונט וונדה, ישנם שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי. בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי. לאחר מכן, הקס מקבל קהילה. לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו כקס.
מי שמסמיך את הקס כמנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה עצמה, ולא הממסד. אבל ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני - היא מקבלת אותו ללא כל עוררין. אותו קס שראשו עטוף במצנפת לבנה אוחז ב"מזמורי דוד" (תהילים) או ב"מצהפה ק'דוס"(הספר הקדוש) וקורא בתוכו, היה דומה בעיניי הקהילה למלאך צבאות. ואכן, זה יחס הקהילה כלפי המנהיגים הרוחניים בתקופת חז"ל.
הגמרא (מועד קטן, יז ע"א) לוקחת את דברי מלאכי על אהרן הכהן ועושה מהם הלכה למעשה. היא פוסקת: אם הרב מתאים לאהרן הכהן – ילמדו תורה מפיהו, ואם לא – לא ילמדו תורה מפיהו. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: (מלאכי, ב) 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא'. אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהו".
הכירו: הלכות של קסים
הקס הוא אדם עסוק. עליו לעבור בין הכפרים - לערוך טקסי נישואין וברית מילה, טקסי היטהרות, טקסי קבורה, טקסי אזכרה, הלכות שחיטה, גישור ויישוב סכסוכים, הוראת חגים ומועדים, לימוד תורה והוראת הלכה. הוא מנהיג רוחני של אזור מוגדר ולכל אזור יש קס גדול. מעין "מרא דאתרא" (בארמית: רב המקום). נוסף לתפקידים שהקסים מילאו בכל אזור ואזור, היו מביניהם שתיקנו הלכות ומנהגים לדורות.
קס ברהן ברוך הגיע פעם למשפחה בה האב נפטר, והם ביקשו ממנו, "יש לנו שור אחד, בבקשה תשחט אותו". קס ברהן אמר: "בשום אופן לא! הרי אנו מתאבלים על המת. אתם רוצים להרוג את כל המשפחה? מחר מה יאכלו הילדים? השור הזה הוא מקור הפרנסה היחיד שלכם, לכן עזבו את השור".
לבני הקהילה אמר הקס, "אם אנחנו רוצים שתהיה אחדות בינינו, בואו נאסוף כסף, כל אחד ייתן כמה פרוטות וביחד יהיה מספיק לכל". הוא נתן דוגמה והוציא מכיסו כסף. כך נוסד המנהג של מתן כסף למשפחה האבלה. לא משנה מי נפטר ומה מצבו, כולם נותנים כסף למשפחה, כדי לקיים סעודת אבל לכבודו של הנפטר. מנהג זה נקבע לדורות והוא מתקיים עד עצם היום הזה.
בתקופת הכיבוש האיטלקי הצליח קס יצחק יאסו, בזכות יחסיו הטובים עם שליט האזור, לשכנעו להעביר את יום השוק משבת לשלישי, וכך לאפשר ליהודים להשתלב בחיי המסחר. בתקופת שלטונו של הקיסר הַייְלֶה סְלַאסֶה הגיעו שליחים מהכנסייה לכפרי ביתא ישראל במטרה להמיר את דתם לנצרות. קס יצחק הצליח להניא אותם מכוונתם. לאחר מכן כינס את יהודי האזור והכריז: "אנו נמצאים בתקופה קשה של סכנת התבוללות. שמרנו על יהדותנו 2,500 שנים, וחובה עלינו להמשיך לשמור עליה". במעמד זה פרסם פסיקה עצמאית אמיצה, שמתירה נישואין בין קרובים מדור חמישי - ולא רק מדור שביעי, כפי שהיה נהוג עד אז - במטרה להקל על בני הקהילה במציאת בני זוג מתאימים.
השפילו אותם, זלזלו בהם
לאחר נתק של אלפי שנים, שני המנהיגים הרוחניים - הרבנים והקסים - נפגשים. אבל קיים קושי גדול לפתח מסגרת נאותה למפגש כזה, שאיננה מציבה את אחד הצדדים ביחס היררכי ושיפוטי כלפי השני.
לצד יחס אוהד לעלייתם וסיוע לקליטתם הרוחנית והדתית בישראל, נדרשו העולים לעבור טקסי "חידוש הברית" עם העם היהודי ותורת ישראל ומצוותיה, כלומר גיור בהליכים מהירים. מעמדם של המנהיגים הרוחניים של הקהילה כרועי צאן דתיים נפגע קשה, בשל העובדה שהם אוחזים במסורת שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה התלמודית וההגמוניה האורתודוכסית בישראל. גם היום, לאחר 40 שנות קליטה בארץ, יוצאי אתיופיה מתקשים להתקבל כשווים לפני החוק במועצות הדתיות בארץ ובעולם.
ביתא ישראל, ובראשם הקסים, חווים מצוקה עם מסורתם היהודית. הקסים, המנהיגים הרוחניים של הקהילה, לא הוכרו על ידי הממסד הישראלי ומעמדם נחלש. מעמדם של המוסדות הקהילתיים המסורתיים נשחק, והם איבדו מיעילותם בהנהגה ובפתרון בעיות.
"הדרישה לוותר על מנהגי אבות, על סמכות המנהיגים הרוחניים, הקסים, ו'להתגייר' ליהדות רבנית-אורתודוקסית, היא בלתי נסבלת מבחינתם", כתב הרב ד"ר יהודה ברנדס. "לא זו בלבד שיש בה פגיעה אישית ברמה של הונאת דברים והלבנת פנים וזלזול בכבודם של הקסים והוצאת לעז על הראשונים, יש גם יסוד סביר להניח שמשמעותו הרוחנית-חברתית של מהלך שכזה תהיה עזיבת הדת בכלל על ידי צעירי העדה, שיאבדו את שארית אמונתם הנסמכת על מסורת אבותיהם, כפי שאכן קורה בפועל לנגד עינינו וכפי שקרה בדור הקודם לעלייה מארצות האסלאם, עד שהתעוררו 'להחזיר עטרה ליושנה' כדי לשקם את היסוד המסורתי באמונה ובמצוות של בני הקהילות הללו".
המלחמה על התודעה היהודית
בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית נוצר מפגש בין שתי תודעות הפוכות באמונה היהודית; בין שתי קהילות שכל אחת מהן טוענת לאותנטיות בתהליך השתלשלות התורה שבעל-פה. התיאור של עצם המפגש בין הממסד הדתי לקהילת ביתא ישראל, כולל בתוכו גם תיאור של טיב הפער בין שתי המסורות.
דומה שמתחיל להיווצר בחברה הישראלית שיח העוסק בנראות ופחות בעובדות. שיח מוקצן, אגרסיבי, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. דווקא בשל כך החברה שלנו זקוקה היום לרוח המסורת של הקסים, הבולטת דווקא בגישתה החיובית ומתן אמון באדם.
אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא שלילית, יושם הדגש על "סור מרע" - לשמור על האדם מהיצר הרע שבתוכו. מנגד, אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא חיובית, יושם הדגש על "עשה טוב", להוציא מהאדם את היצר הטוב. באתיופיה העמדה היא שהאדם הוא טוב מיסודו מובן אם כך מדוע המילים כמו "חשש", "שמא" ו"אולי" זרות לעולם הדתי של העדה. הקסים יכולים להפוך לתרופה של השיח הרואה באדם מועד לחטא.
אנחנו הפיתרון
רק לפני מספר חודשים התבשרנו שהרבנות הראשית אישרה מחדש את ההחלטה להכיר ביהדותם של יוצאי אתיופיה. הגדירו זאת כ"החלטה היסטורית". זו לא החלטה היסטורית, זו החלטה שמהווה תיקון לעוול היסטורי.
האמת שאני לא יודע אם לצחוק או לבכות. עצוב ומביך שרק לאחר עשרות שנים קיבלה הרבנות הראשית החלטה שלא לראות ביהודי אתיופיה ספק-יהודים. אין ספק שההתנהלות של מועצת הרבנות הראשית במשך שנים רבות יצרה בתוך הקהילה תחושת עלבון קשה. נוצר קרע, תסכול וניכור, והסימנים ניכרים עד היום.
עם זאת, הקהילה לא המתינה להתנצלות מאף אחד. היא המשיכה את המסע בארץ הקודש, וכיום, לאחר 40 שנה של עבודה מפרכת, הפכה לחלק משמעותי מהמרקם התרבותי-הדתי. הקהילה הצליחה, בדרכה, להוסיף צבע, תרתי משמע, לחברה הישראלית ולמסורת היהודית. לכן אסור לקהילה להפוך לחלשה ולהיות חלק מהבעיה (הראייה ההלכתית של "סור מרע"), אלא עליה להישאר חזקה ולהפוך לחלק מהפתרון (של הנחיית האדם ל"עשה טוב" הלכתי).
ערב ההוקרה למנהיגות הקסים ביוזמת פורום "ירוסלם" הוא הוכחה לכך שהקהילה, בהנהגת הקסים, לא הולכת להיעלם. נהפוך הוא, היא הולכת להפוך לתרופה לפצעי החברה הישראלית, ולשמש כגשר בין חלקי העם הזה, בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות.
- המחבר הוא ראש המרכז הבינלאומי לחקר יהדות אתיופיה, מרצה בכיר ביהדות בפקולטה למדעי הרוח והחברה, הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
