פישלתם, עכשיו תורנו. 2016, שנת האנטי-ממסדיים בעולם
ממנהיגי ה"ברקזיט" ועד לטראמפ: בשנה החולפת הפנו אזרחים במדינות שונות בעולם, בעיקר באירופה, עורף לסדר הפוליטי הישן, שלא הצליח לפתור בעיות שעה מורכבות כמו מצב כלכלי קשה, איומי טרור וצונאמי של מהגרים. במקום זאת פנו ההמונים לתנועות פופוליסטיות שהציעו פתרונות קסם
שנת 2016 הייתה שנה שבמהלכה יצאו עמים שונים נגד הממסד הפוליטי בארצם, נגד הפוליטיקאים מהמיינסטרים, והביעו את מחאתם על מצב כלכלי קשה, איומי טרור, המוני מהגרים ברחובות, שחיתות ציבורית ועוד.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
זו הייתה לדעתנו השנה של האנטי-ממסדיים, אותם אנשים, תנועות וארגונים פופוליסטיים מימין ומשמאל שניצלו זעם ציבורי הולך וגדל בשנה החולפת בכמה מדינות בעולם, בייחוד באירופה, כדי להוביל מרידה ב"סדר הישן". בכמה מקרים זה הסתיים בחילופי שלטון או בהחלטה דרמטית כמו יציאה מהאיחוד האירופי, ולא מן הנמנע שגם שנת 2017 תהיה המשך לגל האנטי-ממסדי ששטף מקומות רבים בעולם עם הבחירות לנשיאות בצרפת, הבחירות הכלליות בהולנד והבחירות הפדרליות בגרמניה.
מ"הברקזיט" ועד לדונלד טראמפ – כך נראתה השנה החולפת בעיניים אנטי-ממסדיות:
עצמאית בשטח: המפלגה שהובילה את ה"ברקזיט"
בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה ב-7 במאי 2015 קיבלה "מפלגת העצמאות הבריטית" (UKIP) 12.6 אחוזים מהקולות והגיעה למקום השלישי במונחים של סך הקולות, אולם בשל שיטת הבחירות המקומית זכתה למושב אחד בלבד בפרלמנט בלונדון מתוך 650 מושבים. שנה לאחר מכן, המפלגה הקטנה, אנטי-ממסדית, אנטי-מהגרים, אירו-סקפטית ופופוליסטית הייתה זו שצחקה אחרונה כשהובילה את הממלכה מחוץ לאיחוד האירופי. איך זה קרה? הרבה בזכות הימור לא מוצלח שלקח ראש הממשלה השמרן דיוויד קמרון וגם לא מעט בזכות תעמולה מוצלחת במיוחד של ראשיה.
אם קמרון נתפש כמפסיד הגדול של משאל העם הבריטי, הרי שמפלגת UKIP ומנהיגה נייג'ל פראג' נתפשו כמנצחים הגדולים בשל העובדה שנמנו עם ראשי מחנה המתנגדים להישארות בגוש האירופי בן 28 המדינות. ההצבעה הבריטית הדהימה את העולם כולו ושלחה לאירופה את המסרים מבית היוצר של המפלגה האנטי-ממסדית של פראג': בריטניה תהיה חזקה ובטוחה יותר כלכלית מחוץ לאיחוד האירופי; התנועה החופשית בין מדינות האיחוד גרמה נזק לבריטניה עם נהירתם של עשרות אלפי מהגרים לשטחה; ויש להגביל את כניסת המהגרים לתוך הממלכה.
ההצבעה במשאל העם חשפה בפני הבריטים מציאות עגומה ביותר: שהממלכה שלהם סובלת מפילוג חברתי קשה ביותר לפי גיל, מעמד, אזור ואפילו דת. הצעירים, למשל, הצביעו בעד הישארות באיחוד האירופי ואילו המבוגרים בעד עזיבה. מחוז לונדון הקוסמופוליטי והעשיר היה היחיד באנגליה שהצביע בעד הישארות באיחוד האירופי, ואילו יתר המחוזות הצביעו בעד פרישה - דבר שהצביע על הניתוק הגדול ששורר בין הלונדונים, השבעים והעשירים לבין שאר חלקי המדינה שביקשו לצאת נגד הממסד והאליטות כפי שמפלגת UKIP ביקשה מהם לעשות.
הערת אגב: להצלחה של "מפלגת העצמאות הבריטית" במשאל העם צריך להצמיד כוכבית קטנה-גדולה: המפלגה האנטי-ממסדית שהובילה את הממלכה המאוחדת מחוץ לאיחוד האירופי בחודש יוני סבלה מאז מקרבות פנימיים, מפרישתו של פראג' ומהקושי של חברי UKIP למלא את החלל הגדול שהתפנה במנהיג כריזמטי מהקליבר של זה שפרש.
(רועי סמיוני)
אליל הקהל: הסנאטור בן ה-74 שסחף את הצעירים
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא הבא של ארה"ב הייתה ללא ספק בעיטה רצינית לשיטת הממשל ומסר חד וברור מהציבור: רוצים שינוי. אבל הוא לא היה היחיד שסיפק את היצר הזה בבחירות המטורפות שעברו עלינו, ורבים עדיין מנסים להבין מהו סוד הקסם של סנאטור יהודי, סוציאליסט ואלמוני יחסית בן 74 מוורמונט הקטנטנה, שבשלב מסוים אי שם לפני הרבה חודשים במסגרת הפריימריז במפלגה הדמוקרטית, גרם להילרי קלינטון להזיע. והרבה.
ההשוואה בין ברני סנדרס לבין טראמפ די מתבקשת - שניהם היו האאוטסיידרים המובהקים במפלגתם וייצגו, כל אחד בדרכו הוא, את המיאוס של הבוחרים ואת הכמיהה לאמריקה אחרת. אבל כנראה שחוץ מזה, הפער בין השניים נותר ענק. סנדרס, בדומה לטראמפ, היה מועמד שונה בנוף הפוליטי וייצג הילה אנטי-ממסדית, אבל בניגוד לנשיא הבא, הוא יודע איך נראה הממסד. מאז שנות ה-70 הוא כיהן בתפקידים ציבוריים, בהם ראש עיר, חבר קונגרס וסנאטור. הוא ישב בוועדות, יזם חוקים, השתתף בהצבעות, עבד מול הפטנגון והבית הלבן, וידע בדיוק איך וושינגטון נראית באמת. את המלחמה שלו נגד הממסד הוא מנהל מבפנים.
המרוץ הדמוקרטי החל עם מועמדת ברורה: כבר שנים שהיו ספקולציות שקלינטון תנסה שוב את מזלה בדרך לבית הלבן ב-2016, וזאת עם רזומה פוליטי וחברתי מרשים. הודעתו של סנדרס שהוא נכנס גם כן למרוץ לא זכורה במיוחד, שכן כל העיניים היו נשואות לקלינטון, אבל לקראת הפריימריז הדמוקרטיים כבר החל הסוציאליסט המרדני לצבור תאוצה. ההלם הגדול הגיע בפברואר, כשהתמיכה בסנדרס גם התבטאה בקלפיות. קלינטון, שנראתה בלתי מנוצחת בתחילת הדרך והובילה עליו בעשרות אחוזים, פתאום הפסידה בלא מעט מדינות, ובאפריל, כשכבר היו אמורים להיות לה מספיק צירים כדי להבטיח את מועמדותה, סנדרס ניצח בשבע מדינות ברצף.
הסנאטור המבוגר שבר את השיא שקבע ברק אובמה בגיוס כספים באינטרנט, גייס עשרות מיליונים של תרומות קטנות, ועצרות הבחירות שלו סחפו אליהן אלפי תומכים בכמויות שעלו על כל מועמד אחר. כן, אפילו כולל את טראמפ. זאת כנראה הודות לכך שסנדרס הצליח לכבוש את לב אחת הקבוצות החשובות ביותר - הצעירים. קלינטון זכתה לתמיכתם של גברים לבנים מבוגרים ונשים מבוגרות, אבל הצעירים הם שנתנו את הטון ואת הרוח לשינוי, וכנראה גם הובילו בסוף לניצחונו של טראמפ בבחירות.
(דניאלה רגב)
גילו את אמריקה: זה לא הממסד, זה פוטין וצוקרברג
עם כניסתו למרוץ הוא כונה "ליצן", במוסדות המפלגה שלו התמיכה בו הייתה אפסית, אחרי הניצחון בפריימריז הוא שרד מרד רפובליקני פנימי ובבחירות עצמן איש כמעט לא נתן לו סיכוי. קשה למצוא נשיא אנטי-ממסדי יותר מדונלד טראמפ. אבל אחרי הסנסציה ולאחר תילי תלים של פרשנויות, מלומדות יותר ומלומדות פחות, עדיין לא ברור אם האנטי-ממסדיות היא שהובילה אותו לבית הלבן, או שהיא לא שיחקה תפקיד מכריע בבחירות בנובמבר.
את האיבה הרפובליקנית לטראמפ קשה היה להסתיר במהלך כל הפריימריז. אבל המעמד הסלבריטאי של מנחה "המתמחה", לעומת גלריה של פוליטיקאים בינוניים, אפשר לו להביס את יריביו בקלות - כשהתנגדות הממסד הרפובליקני המסואב מוושינגטון רק מסייעת לכך.
בבחירות מול הילרי קלינטון זה כבר היה סיפור אחר. התמיכה הציבורית בנשיא המכהן ברק אובמה הייתה גבוהה מאוד, קלינטון שנחשבה ליורשת הטבעית שלו לא קרסה בעימותים הטלוויזיוניים וטראמפ הסתבך בשערוריות ולפי הסקרים נשאר מאחור. גם התוצאה הסופית הייתה צפויה: קלינטון גברה על טראמפ בפער של כמעט שלושה מיליון קולות - יותר מ-2 אחוזים, אם תרצו. אז איך בכל זאת הגיע טראמפ לבית הלבן?
התשובה היא מכלול של כמה סיבות, והאנטי-ממסדיות היא כנראה לא המרכזית שבהן. השיטה האמריקנית מעניקה חשיבות לא פרופורציונלית לכמה מדינות, וקלינטון הפסידה בכולן, ובפער קטן. אותן מדינות במערב התיכון נחשבו לפני ההצבעה ל"חומת האש" של קלינטון, אבל ככה כנראה לא בונים חומה. ביחס לכלל האמריקנים, תושביהן לא נהנו מהשיפור הכלכלי ורצו שינוי. קלינטון לא הציעה שינוי כזה, וטראמפ היה לפיכך האיש שלהם.
ההערכה הייתה שפליטות הפה והסרטונים שנחשפו מהעבר יזיקו לטראמפ, אבל המיליארדר הסתייע בהם כדי לקבל את עזרת מעמד הפועלים, והשוביניזם המובנה שמקשה על הצבעה לאישה - עזר לו אף הוא. תמיכה נוספת, וחשובה במיוחד, הוא קיבל מרוסיה, ומפייסבוק. אנשי פוטין, לפי ה-CIA וה-FBI, פרצו לשרתי המפלגה הדמוקרטית וחשפו את המיילים של קלינטון, ואנשיו של מארק צוקרברג לא מנעו את ה"פייק ניוז". יחד, הם הובילו את טראמפ לוושינגטון, ואת קלינטון לפנסיה מוקדמת.
(סער הס)
גרילו, וילדרס ולה פן: האירופאים שתפסו טראמפ
חצי שנה חלפה מאז טלטלת ה"ברקזיט", ועוד ראש ממשלה באירופה נכשל לקבל את אמון האזרחים במשאל עם. כמו דיוויד קמרון, גם מתיאו רנצי קשר את גורלו באישור הרפורמות שלו, והתפטר אחרי תבוסה מהדהדת באיטליה. המפלגות האירו-סקפטיות חגגו את מפלתו של רנצי, בעל בריתה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. הלאומנים ומתנגדי הממסד באיטליה קראו לאיטלקים להצביע "לא", ואחרי התפטרותו של רנצי ייחסו את התוצאות למרד באיחוד האירופי ששוטף את היבשת.
את הקרדיט להכרעת האיטלקים אפשר לתת בין השאר לבפה גרילו, פעם קומיקאי והיום מנהיג "תנועת חמשת הכוכבים" האנטי-ממסדית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות. בראש האג'נדה שלה - נטישת גוש האירו, צעד שמאחד אותה עם תנועת "הליגה הצפונית", שידועה בעמדותיה נגד מהגרים.
אחרי הדרמות בבריטניה ובאיטליה, עיניי היבשת ב-2017 יהיו נשואות לצרפת ולבחירות לנשיאות בחודש אפריל. באיחוד האירופי יקוו למפלתה של אשת הימין הקיצוני מרין לה פן, שמיהרה לברך על ההכרעות במשאלי העם בבריטניה ובאיטליה ועל בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב. עוד לפני הבחירות בצרפת, במרס, ילכו בהולנד להצביע בבחירות לפרלמנט. גם שם יתמודד איש ימין קיצוני. בניגוד לסקרים שמגיעים מצרפת, איש הימין הקיצוני ההולנדי יגיע כפייבוריט - למרות שהורשע בהסתה.
החודש, בפעם השנייה ברציפות והרביעית בשש השנים האחרונות, נבחר חירט וילדרס לפוליטיקאי השנה בהולנד בסקר של תחנת הטלוויזיה הציבורית. וילדרס, ראש "המפלגה למען החירות", מתבטא זה שנים נגד מהגרים ומוסלמים. בסקרים האחרונים צועדת מפלגתו ביתרון ומשלשת את כוחה ומגיעה ל-36 מושבים. התמיכה במפלגה מתחזקת אף שווילדרס הורשע החודש בהסתה נגד מרוקנים. בעצרת בחירות ב-2014 הוביל וילדרס קבוצת מפגינים לקרוא שהם רוצים "פחות" מרוקנים במדינה, והשיב להם בחיוך: "נדאג לזה".
הולנד סערה בעקבות העלבת 400 אלף איש ממוצא מרוקני שחיים בהולנד, אבל וילדרס לא הביע חרטה. אחריו בסקרים נמצאת מפלגת הימין הליברלית של ראש הממשלה מארק רוטה, שמיהר להודיע אחרי הרשעתו של וילדרס שלא יסכים להקים קואליציה עם הפוליטיקאי האנטי-מוסלמי. כמו בצרפת, גם במקרה של הולנד יעקבו ראשי האיחוד האירופי במתח אחר התוצאות ובמיוחד מרקל, שבתמונה בטוויטר של וילדרס אחרי פיגוע הדריסה בברלין הופיעה עם דם על הידיים.
(יואב תירוש)
לפנייה לכתב/ת 
