טראמפ או קים: מי ניצח בקרב על הכפתור הגרעיני
האם הרטוריקה הבלתי מתפשרת והאיומים של נשיא ארה"ב הם שהבהילו את קים ג'ונג און והביאו אותו לשנות מסלול ולהגיע לשולחן הדיונים? והאם פיונגיאנג תתפרק מנשקה הגרעיני? רשמים מפסגת הקוריאות
פסגת הקוריאות בין שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און לבין נשיא דרום קוריאה מון ג'ה-אין שהתקיימה ביום שישי הסתיימה ב"הצהרת פנמונג'ום לשלום, שגשוג, ואיחוד חצי האי הקוריאני" מעוררת התקווה והציפיות. מה עודד את קיום הפסגה ומה ניתן לצפות ממנה?
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
נתחיל עם הטיעון כי הרטוריקה הבלתי מתפשרת והאיומים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הם שהבהילו את קים והביאו אותו לשנות מסלול ולהגיע לשולחן הדיונים. במבט קרוב ומעמיק יותר, נראה שטיעון זה הוא פשטני ובעייתי. יש לשים לב שרטוריקה קשוחה מצדה של ארה"ב החלה כבר לפחות מתחילת 2017 והיא כללה, בין השאר, את האיום המפורסם של טראמפ מאוגוסט אותה שנה כי צפון קוריאה תפגוש ב"אש וזעם שהעולם טרם ראה". כיצד הגיבה לכך צפון קוריאה? לאורך כל אותה שנה היא לא נסוגה ולו במעט והיא המשיכה בשלה. כלומר, לצד רטוריקה תקיפה מצדה, היא המשיכה בניסויי הטילים ואפילו קיימה ניסוי גרעיני נוסף בספטמבר.
בנוסף לכך, ההערכה שארה"ב מרתיעה את צפון קוריאה שכנראה אכן חשה מאוימת, איננה חדשה והיא לא ייחודית לתקופתו של טראמפ. ובכל מקרה, מי שסבור כי טראמפ הוא זה שהרתיע את קים, חייב להודות שגם קים הרתיע את טראמפ. העובדה שטראמפ רק איים בשימוש בכוח צבאי ולא הפעיל אותו מעידה על כך שארה"ב מודעת היטב למחיר הקשה שיהיה למהלך כזה, מהלך שאמנם יביא להפלת המשטר הצפון קוריאני, אך גם יביא לאלפי נפגעים הן מקרב האוכלוסייה האזרחית בדרום קוריאה והן מקרב כוחות הצבא האמריקני, וכנראה גם מקרב האוכלוסייה האזרחית ביפן. תחום שבו הנשיא האמריקני אכן השקיע מאמץ מיוחד הוא הגברת הסנקציות הכלכליות.
המשתנה הסיני
מי שעקבה בדאגה אחר ההתפתחויות הללו באזור הגובל איתה היא סין. במקרה הזה ייתכן שההתנהלות של הנשיא טראמפ, שעדיין נתפשת כלא צפויה ושתרמה להחרפת המתיחות בחצי האי, הייתה בין הגורמים שהשפיעו על סין לקחת חלק משמעותי יותר בסנקציות הבינלאומיות על צפון קוריאה.
כך, אני סבור שמכלול של כמה סיבות הוא שהניע את קים לפנות למסלול דיפלומטי של שיח ומשא ומתן. סיבות אלו כוללות את ביסוס מעמדה הבינלאומי של צפון קוריאה כבעלת יכולת גרעינית, ביסוס מעמדו של קים מבית תוך חיזוק מעמדה של אחותו קים יו-ג'ונג לצדו, הגברת הלחץ הכלכלי מצדה של סין, והתנאים המיטיבים שהתפתחו בדרום קוריאה בעקבות בחירתו לנשיא של מון ג'ה-אין במאי 2017.
מון עומד בראש המחנה הפרוגרסיבי במדינה ומוביל מדיניות פשרנית יותר משני קודמיו של התקרבות לאחות-יריבה מצפון. גם כאן חשוב להדגיש שקים ג'ונג און לא מיהר לנצל את המצב החדש שנוצר מדרום. שוב, הוא קודם כל הקפיד על המשך ניסויי הטילים והגרעין, ורק כאשר נוצר מכלול הגורמים המתואר, הוא פנה למסלול הדיפלומטי.
הנמרצות של הנשיא הדרום קוריאני
בתוך הקשר זה, אם כן, גישתו של הנשיא מון ופעילותו הנמרצת הייתה מאיץ חשוב שאפשר את קיומה של הפסגה הנוכחית. אבל, מעבר למחוות הידידותיות ורבות המשמעות הסמלית שנראו בפסגה, מה סוכם בה?
ב"הצהרת פנמונג'ום לשלום, שגשוג, ואיחוד חצי האי הקוריאני" הסכימו שני המנהיגים על כך שלא תהיה עוד מלחמה בחצי האי ועל פתיחתו של עידן של שלום. השניים גם סיכמו על עידוד והגברת שיתוף הפעולה בין המדינות בכל התחומים, על מאמץ משותף להורדת המתיחות הצבאית, ועל הפסקת פעולות עוינות האחת כלפי השנייה. לבסוף, השניים גם הצהירו על היעד המשותף של פירוק חצי האי מנשק גרעיני.
מצד אחד, יש לציין שסיכומים על נושאים כמו הגברת שיתוף הפעולה, פירוק הנשק הגרעיני, והחלפת מצב המלחמה הקיים במצב של שלום קבע כבר נשמעו בעבר בהכרזות משותפות שיצאו ב-1992, ב-2000, וב-2007. כמו כן, במבט היסטורי, תקופות אלה של התקרבות ושיתוף פעולה חולפות אחרי זמן מסוים, ואז חצי האי חווה שוב תקופות של מתיחות וחשש לעימות.
מה נשתנה?
מצד שני, ההכרזה הנוכחית שונה מההכרזות הקודמות מכמה בחינות. ראשית, היא המקיפה ביותר מבין כל ההכרזות שקדמו לה. כלומר, בזמן שכל אחת מההכרזות הקודמות התמקדה רק באחד או בכמה מהנושאים החשובים המוזכרים למעלה, ההכרזה הנוכחית היא הראשונה שכוללת את כולן. שנית, בשעה שבשתי הפסגות הקודמות - אלו של 2000 ושל 2007 - הנשיאים הדרום קוריאנים היו כבר בתוך המחצית השנייה או לקראת סוף כהונתם, למון ג'ה-אין יש עוד ארבע שנים לכהן בתפקיד. נכון שבעבר, בין 1998 ל-2008, למרבה מזלם של תומכי המחנה הפרוגרסיבי, הנשיאים שנבחרו ייצגו את המחנה הזה ויצרו רציפות במדיניות ההתקרבות, אך כעת ישנו נשיא דרום קוריאני שלפניו אופק רחב ומובטח לקידום מדיניות התקרבות ברוח חזונו האישי וללא תלות בתוצאות בחירות קרבות. שלישית, בפסגה הנוכחית ניתן דגש מיוחד לכך שלא מדובר במפגש חד פעמי, אלא בראשיתה של סדרת מפגשים בין שני המנהיגים. הקרקע לכך הוכנה, ואם אכן הדבר יתקיים, תיווצר מערכת יחסים חדשה מסוגה בין שתי הקוריאות.
לבסוף, בניגוד להכרזות שיצאו בעבר, הפסגה הנוכחית מתקיימת על רקע ציפייה לפסגה נוספת וחסרת תקדים, זו שבין שליט צפון קוריאה לבין נשיא ארה"ב. בין לבין גם צפויה פסגה בין הנשיא הדרום קוריאני לנשיא טראמפ. כלומר, ההכרזה הנוכחית יוצאת על רקע אווירה וציפייה למהלכים גדולים ורחבים יותר.
אם כן, נכון לעכשיו, מנהיגי שתי הקוריאות הם הגיבורים הראשיים. מבחינת מון ג'ה-אין, לצד החשש וקולות מסוימים המאשימים אותו בתמימות, הנשיא הדרום קוריאני ממצב את מעמדו כמי שאחראי ליצירת אווירה של תקווה ושלום. מהצד השני של הגבול, בעקבות פסגת הקוריאות ובעקבות פסגה עם טראמפ - אם זו אכן תתקיים - קים ג'ונג-און יכול להרוויח בטווח הקצר והבינוני מבחינת מיצוב מעמדו הבינלאומי כמנהיג חשוב, הקלה בסנקציות הכלכליות, הורדת המתיחות בחצי האי, ושיפור יחסיו עם הסינים (קים אף ביקר בסין בסוף חודש מרס). שאלת השאלות היא סוגיית הנשק הגרעיני. ההכרזה על פירוק חצי האי מנשק גרעיני שיצאה בפסגת הקוריאות היא מאוד נעימה לאוזן, אך המקום שבו תיקבע סוגייה זו הוא בשיח בין צפון קוריאה לבין ארה"ב.
קשה מאוד לראות את צפון קוריאה מתפרקת מהנשק הגרעיני שברשותה בטווח הקרוב. כמו כן, לא ברור מה היא תדרוש בתמורה לכך, בעיקר מארה"ב כמובן, ולא ברור מה האמריקנים יהיו מוכנים לתת. הניחוש של כל אחד בעניין זה הוא טוב כמו של האחר. לכן, פסגת הקוריאות יכולה לפתוח תקופה משמעותית חדשה של התקרבות ושיתוף פעולה בין שתי הקוריאות, אך כדי לנסות ולהעריך טוב יותר אם מדובר בעוד גל שעלול לחלוף, נמתין בסבלנות למהלכים של השחקניות האזוריות האחרות, וסין בראשן, ובעיקר לפסגות הצפויות האחרות.
ד"ר גיא פודולר הוא מרצה ללימודי קוריאה וראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
