כך ישפיע הכוח החרדי בירושלים על זהות ראש העיר
מערכות בחירות קודמות בבירה מלמדות על חשיבות הבריתות עם החרדים. אבל גם לאחוזי ההצבעה, לריבוי המועמדים ולחידוש בדמות יום השבתון צפוי משקל מכריע כשמנתחים את השפעת 100 אלף הקולות. האם למועמד החרדי יש סיכוי לרשת את ברקת? מתכוננים לבחירות המקומיות - כתבה שנייה
יום לאחר שהשר זאב אלקין הודיע על התמודדותו לתפקיד ראש עיריית ירושלים, פרסם סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בעיתון "המודיע" אולטימטום לכל המועמדים: "מניעת פירצת ההוללות במחנה יהודה – תנאי לכל תמיכה חרדית עתידית בראשות העיר ירושלים". אם בנושאים אחרים שהסעירו את הירושלמים בחודשים האחרונים, כמו הפעלת מתחם התחנה בשבת או השתתפות במצעד הגאווה, חלק מהמועמדים התחמקו ונמנעו מנקיטת עמדה שלא תמצא חן בעיני החרדים, מתברר ששוק מחנה יהודה הוא הקו האדום של ירושלים.
שיאני הכהונה: 40 שנה והוא עוד ראש עיר | לקראת הבחירות
לא מדובר בסתם דרישה מצד נציג חרדי. במרוץ הקודם לראשות העיר, בשנת 2013, חסידות גור ושתי החסידויות הגדולות, בעלז וויז'ניץ, הכריעו את הבחירות והעניקו לראש העיר ניר ברקת קדנציה נוספת. אף שלאורך הדרך המחנה החרדי תמך במועמד השני, משה ליאון חובש הכיפה, ברגע האחרון הן העבירו את התמיכה לברקת החילוני. מספר המצביעים בשלוש החסידויות מוערך בכ-12 אלף איש, ובמרוץ צמוד כשהפער בין ברקת לליאון עמד על כ-15 אלף קולות, אפשר להבין עד כמה כל חסידות יכולה להטות את הכף.
באופן מפתיע, אף שמדובר בשותף חשוב למרוץ לראשות העיר, כל המועמדים הבולטים סירבו לאולטימטום באופן נחרץ. יו"ר התעוררות עופר ברקוביץ' אמר כי "כאשר אהיה ראש העיר, השוק יישאר בדיוק כמו שהוא היום". אלקין אמר: "צריך להרגיע את הירושלמים, שוק מחנה יהודה לא ייסגר". ליאון סיפק תשובה מתחמקת בתחילה, אך גם הוא יישר בהמשך קו עם שאר המתמודדים.
הרבה בעיות מטרידות את הירושלמים: מחירי הדיור, בעיות תעסוקה, רחובות מלוכלכים, אבל אף אחת לא מכריעה מערכת בחירות כמו סוגיות דת ומדינה. פתיחת פאב קהילתי בשבת, פרסום תמונות נשים על גבי שלטים, הקצאת גני ילדים - סוגיות שהן שגרת חיים בערים אחרות בארץ, הופכות למאבקי כוחות בין המגזרים בבירה.
אחרי הקדנציה של ראש העיר החרדי הראשון אורי לופוליאנסקי ב-2003, שזכורה בשל הילדות שרקדו כשגופן מכוסה שק צניעות בטקס פתיחת גשר המיתרים, כל מערכת בחירות מתמקדת בשאלה אם ייבחר ראש עיר חרדי נוסף.
הדבר בא לידי ביטוי באחוזי ההצבעה של הציבור הכללי בירושלים. בבחירות ב-2008, שהתמקדו במאבק בין המועמד החרדי מאיר פרוש לברקת החילוני, אחוז ההצבעה עמד על 43 אחוז.
בבחירות האחרונות, כשהמאבק היה בין ברקת ובין ליאון שזכה לתמיכת הציבור החרדי אך הוא עצמו אינו חלק מהמגזר, אחוז ההצבעה היה נמוך יותר ועמד על 39. במילים אחרות, אם בבחירות הארציות "הערבים נוהרים לקלפיות" היא הסיסמה שמשפיעה על המצביעים, בירושלים ניתן להקביל אותה ל"חרדים נוהרים לקלפיות".
מהווים שליש מהעיר - מצביעים כמו מחציתה
בבחירות האחרונות הציבור החרדי הראה עד כמה הוא נותן את הטון. ברקת הגיע מעמדה של ראש עיר אהוד עם תקציב קמפיין נדיב ביותר, אך ברגע שהחרדים התאחדו סביב מועמד אנונימי כמו ליאון, תושב גבעתיים בזמנו, ליאון הפך ליריב דומיננטי שזכה ל-45 אחוז מקולות הבוחרים, הישג מרשים לכל הדעות. ברקת ניצח אך ורק בזכות בריתות פוליטיות עם שתי קבוצות חרדיות: הפלג הירושלמי, שהריץ את חיים אפשטיין כמועמד מטעמו, והברית עם חסידות גור. ברקת כמובן לא המציא את השיטה. בבחירות לראשות העיר בשנת 1993 אהוד אולמרט סגר דיל עם החרדים יממה לפני פתיחת הקלפיות, והדיח את ראש העיר הוותיק טדי קולק.
אך האם הכל קם ונופל על הקול החרדי? יותר מדויק לומר שהכל קם ונופל על אחוזי ההצבעה. מבחינה מספרית החרדים רחוקים מלהיות הרוב בירושלים. בעיר רשומים 638,405 בעלי זכות הצבעה, מה שהופך אותה לבעלת מספר המצביעים הגדול ביותר בישראל. באופן מסורתי ערביי מזרח ירושלים, המהווים 38 אחוז מתושבי העיר, אינם משתתפים בבחירות המקומיות. מתוך האוכלוסיה היהודית, החרדים מהווים שליש מתושבי העיר, אך חלק גדול מהם - ילדים מתחת לגיל 17. בנוסף, פלגים אנטי-ציוניים כמו חסידיות סאטמר ותולדות אהרן, שמחרימים את הבחירות.
ההשוואה לבחירות הארציות מספקת תמונה טובה: הסיעות החרדיות במועצת העיר קיבלו יחד כ-96 אלף קולות. בבחירות לכנסת ב-2015 קיבלו המפלגות החרדיות יהדות התורה, ש"ס ויחד של אלי ישי כ-102 אלף קולות בירושלים. כלומר, ניתן להתייחס לגוש החרדי בסדר גודל של מאה אלף קולות.
אז מדוע החרדים מחזיקים בכמחצית מהמושבים במועצת העיר, וכך ממליכים ומדיחים מועמדים? התשובה נעוצה בפערים באחוזי ההצבעה. בניגוד למיתוס הרווח, אחוז ההצבעה אצל החרדים אינו כה גבוה. שעיה רוזנבלום ממכון ירושלים לחקר מדיניות מצא כי מדובר בממוצע של כ-62 אחוז. זהו נתון יותר גבוה מאחוז ההצבעה בחברה היהודית, שעומד על ממוצע של כ-50 אחוז, אך הפערים האלו שבשכונות חרדיות מודרניות אחוז ההצבעה יכול להגיע גם ל-80 ו-90 אחוז, הופכים את החרדים לשחקנים דומיננטיים במגרש הפוליטי.
הבדלים משמעותיים אפשר למצוא בההשתתפות בבחירות הארציות לעומת המקומיות. בעוד אצל החרדים דפוסי ההצבעה כמעט זהים בבחירות הארציות והמקומיות, הציבור הכללי הרבה יותר מעורב בבחירות לכנסת. בבחירות 2015 הוא עמד על כ-67 אחוז. העובדה כי השנה לראשונה יום הבחירות יהיה יום שבתון, והתושבים יהיו פנויים להצביע, צפויה להשפיע על אחוזי ההצבעה לטובת הציבור הכללי, כך שהמשחק פתוח.
התחרות על האחדות
מערכות הבחירות בעשורים האחרונים בירושלים הפכו למאבק צמוד בין שני מועמדים מרכזיים, כשאחד היה מזוהה עם הציבור החרדי והשני עם הציבור הכללי. ב-2003 המאבק היה בין ברקת החילוני שקיבל 42 אחוז מהקולות ובין לופוליאנסקי החרדי שניצח אותו עם 51 אחוז מהקולות.
פער דומה נרשם ב-2008, אז ברקת ניצח את מאיר פרוש החרדי ביחס של 53 אחוז מול 43, ובבחירות האחרונות ב-2013 נרשם מרוץ צמוד בין ברקת שקיבל 51 אחוז וליאון שקיבל 45 אחוז מהקולות.
כעת, שלושה חודשים לפני הבחירות, שלושה מועמדים מובילים בסקרים: ליאון שינסה את מזלו פעם נוספת, אלקין הליכודניק שהחליט להמיר את הקבינט בניהול הבירה ועופר ברקוביץ' החילוני, שאחרי עשור במועצת העיר מבקש לקחת את המושכות לידיו.
לצדם מתמודדים מי שזוכים לאחוזי תמיכה בודדים בסקרים. לאחרונה הודיעה על התמודדות ח"כ רחל עזריה מכולנו, האישה היחידה במירוץ. עוד ירושלמים שהכריזו על התמודדותם, יועמ"ש עיריית ירושלים לשעבר, עו"ד יוסי חביליו ואיש העסקים אבי סלמן.
בשבוע שעבר הודיע גם סגן ראש העיר מטעם אגודת ישראל, יוסי דייטש, על מועמדותו. הוא נהנה מתמיכת חסידות גור, שמבקשת לנקות את ה"כתם" של תמיכה בברקת החילוני ושאר החסידויות בעיר. הוא קיווה לזכות בתמיכתם של הליטאים וש"ס, שנוטים לתמוך בליאון, ובימים אלו הוא מנהל עמם משא ומתן. דייטש קיווה לקבל את התמיכה עוד לפני ההכרזה, אך כיוון שלא כך קרה, הוא הכריז בכל זאת על התמודדות תוך תקווה שכך יוכל להעמיד אותם במצב שבו הם יצטרכו להסביר לבוחריהם כיצד שוברים את הגוש החרדי.
פיצול הקולות פוגע בציבור הכללי גם במועצת העיר. בעוד החרדים מתפלגים לשלוש רשימות גדולות שגרפו יחד 14 מנדטים, על ליבו של הציבור הכללי התמודדו לא פחות מעשר מנדטים. כך רשימת נשים למועצת העיר קיבלה אלפיים קולות שהלכו לפח, ורשימות כמו ירושלמים והבית היהודי שהיו על סף מנדט נוסף איבדו אותו לטובת מנדט נוסף לחרדים.
"ברחוב החרדי יש רצון לראש עיר חרדי מבלי להתייחס לזהות המועמד", הסביר כתב אתר "כיכר השבת", אבי רבינא. "יש פה מתמטיקה פשוטה - אם המגזר החרדי כולו תומך בדייטש ואולי יגיעו עוד קצת תומכים מהמגזרים האחרים כמו הציונות הדתית, זה בהחלט אפשרי. הבעיה כרגע היא שאין לו את התמיכה הזו. יש דיל לא רשמי בין דגל התורה וש"ס, וליתר דיוק בין משה גפני לאריה דרעי, שהם הולכים יחד בכל הבחירות המקומיות. דייטש ישתדל לעשות הכל כדי לקבל את התמיכה שלהם. זו הסיבה שהוא ממעט בראיונות. כל דבר שהוא יגיד עלול לפגוע בו בציבור החרדי או בציבור החילוני".
נתון משמעותי נוסף מבחינת הגוש החרדי, הוא שהמועמד שנתמך על ידו קיבל בכל מערכות הבחירות יותר מ-40 אחוז מקולות הבוחרים, הרף הנדרש כדי לנצח בסיבוב הראשון. במצב שבו יש לפחות שישה מועמדים המתמודדים על קולות הציבור הכללי, הגוש החרדי מתחזק.
זו הסיבה שכל המועמדים מנסים ליצור בריתות עם החרדים - גם כדי לשבור את הגוש החרדי, ומצד שני לוודא שאף מועמד לא יצליח לגייס 40 אחוז ולהגיע לסיבוב השני. הדרך לעשות זאת היא דווקא להציג תדמית מאחדת, הפונה לכל המגזרים, החרדי והכללי.
שאלה נוספת שתעמוד למבחן היא קבוצת החרדים העובדים בירושלים. על פי ההערכות מדובר בכמה אלפי קולות של חרדים "מודרניים", העובדים לפרנסתם, רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר המלמדים לימודי ליבה. האם הם יתנו את קולם לסיעות כמו התעוררות וירושלמים, המקדמות נושאים הקרובים אליהם? ברקוביץ' ועזריה מחזרים אחריהם, מקיימים חוגי בית ומקווים לתמיכתם. ברשימות למועצת העיר של התעוררות וירושלים אמורים להתמודד מועמדים חרדים. אמנם מדובר לכל היותר בכמה אלפי קולות בודדים, אך ראינו בבחירות הקודמות כיצד כל קול, במיוחד קול חרדי, משפיע.
לפנייה לכתב/ת 
