פצצת זמן בעזה: אלו החלופות שעל שולחן הקבינט
בנט וליברמן מחליפים מהלומות, אבל מאחוריהן עומדות דילמות אסטרטגיות אמיתיות בקבינט ובצה"ל. רון בן ישי עושה סדר ומפרט: תקיפה אווירית משולבת בכניסה קרקעית, אש מסיבית מכמה חזיתות בעוצמה שטרם נראתה - ואופציית ההסדרה. לכל אפשרות שלל יתרונות וחסרונות
מעבר לחילופי המהלומות המילוליים בין שר הביטחון אביגדור ליברמן לשר החינוך נפתלי בנט בנוגע לרצועת עזה מסתתרת מחלוקת אסטרטגית לגיטימית שהציבור בישראל אינו מודע לפרטיה. למעשה, מדובר בוויכוח רציני ונוקב המתנהל בקבינט ובצה"ל בשאלה: באיזו מבין שלוש אופציות אסטרטגיות זמינות וסבירות צריך לבחור כדי לשים קץ לסבל האזרחים בדרום.
בדבר אחד אין מחלוקת: הסבל המתמשך נגרם בעקבות מלחמת ההתשה שבה פתחו חמאס והארגונים הפלסטיניים-עזתיים לפני חמישה חודשים נגד תושבי מערב הנגב וצה"ל. מה שמרגיז הוא שהמניע האמיתי והעיקרי לצעדות השיבה, בלוני התבערה והירי לשטח ישראל הוא בכלל הסכסוך הפנים-פלסטיני בין פתח לחמאס.
בקרב קברניטי הדרג המדיני, ובצה"ל שוררת הסכמה מלאה שאסור לתת למלחמת ההתשה החמאסית הזו להימשך, ללא כל קשר למניע. שום ממשלה דמוקרטית מתפקדת אינה יכולה להשלים עם פגיעה מתמשכת בריבונותה, ברכושם של אזרחיה ובחיי חייליה, אפילו אם אותה פגיעה אינה מהווה איום קיומי על מדינת ישראל ואזרחיה והיא נסבלת מבחינה חומרית.
חמורה באותה מידה היא העובדה שמלחמת ההתשה החמאסית מערערת בעיקר את תחושת הביטחון של האזרחים בדרום. לפיה, עצם הימשכותה יביא במוקדם או במאוחר להסלמה כללית שתחייב את כניסת צה"ל לעזה. במקביל, היא מכרסמת בהרתעה הכללית שמייצר צה"ל ובכך מסבה נזק מתמשך לאחת מאבני היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי.
בפני מערכת הביטחון והקבינט עומדות למעשה שלוש אסטרטגיות חלופיות להשיג רגיעה ארוכת טווח (לכמה שנים) בגזרה העזתית. לכל אחת מהן יתרונות ובעיקר חסרונות ולכן הבחירה ביניהן קשה ומעוררת מחלוקת. ואלה שלוש הגישות:
אסטרטגיה אחת מבוססת על מהלך צבאי גדול שתוכנן בצה"ל ויש לו שם קוד מבצעי שעיקרו החלשת חמאס באמצעות מכות אוויריות (כולל סיכולים ממוקדים) ואז כניסה קרקעית בכוחות גדולים באופן שיבתר את רצועת עזה לכמה אזורים ויכריע כליל את ההתנגדות הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אחרי ההכרעה הצבאית, בשלב השני שיימשך כמה שבועות, יסרקו צה"ל והשב"כ את השטח וישמידו את כל התשתיות ואמצעי הייצור הצבאיים של חמאס והארגונים האחרים. כמו כן, הכוחות יערכו מעצרים של פעילי חמאס בכירים ויחפשו את השבויים וגופות חיילינו. עד כאן המשימה הצבאית.
מה שיקרה אחר כך שנוי במחלוקת. בצה"ל מציעים להסתפק בהריסה שיטתית ויסודית של כלל היכולות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ואז לצאת אחרי שתוסדר הפסקת אש בתיווך מצרי ובתיווך האו"ם. לכאורה, מה שהיה בסבבים הקודמים הוא שיהיה גם אחרי המערכה הבאה.
לא כך, אומרים בצה"ל. הפעם לא נסתפק בהרס מנהרות אלא נטפל ביסודיות בכל היכולות הצבאיות של העזתים (בעיקר יכולות הירי תלול המסלול, המנהרות והכוח הימי) באופן שיידרשו להם המון זמן ומשאבים (שאין להם) להשתקם, וצריך לזכור שבקרוב נשלים את גדר המכשול בגבול הרצועה מעל ומתחת לפני הקרקע - מה שלא ישאיר להם הרבה אופציות לפעולה. בצד האזרחי נדאג להתניע מנגנון שיקום אזרחי במימון של גורמים ערביים ובפיקוח של האו"ם.
מה יהיה ההישג שלא הושג במערכות הקודמות בעזה?
ההחלשה היסודית של חמאס הצבאי ו"תוכנית היציאה" הזו, אומרים לובשי המדים, תיתן לנו אחרי המערכה הבאה רגיעה יציבה לכמה שנים. הניסיון מוכיח שרגיעה בדרום מקדמת את הכלכלה בנגב ואת התעצמות צה"ל במהירות, בעוד חמאס והג'יהאד האיסלאמי יצטרכו תחילה לשקם את מה שנהרס להם ואם נראה שהם מתחילים לחזור ליכולותיהם - נטפל בזה. בינתיים נהיה פנויים לטפל צבאית ומדינית באיום ההתבססות האיראנית בסוריה.
גם המחיר יהיה סביר, מפני שלא נשהה זמן רב ברצועה. עובדה זו תביא לצמצום האבדות בנפש ולכמות ההזדמנויות לחטוף את חיילינו. במקביל, יכולות "כיפת ברזל" יספקו הגנה טובה לתושבי "העוטף" ומי מהאזרחים שירצה, יוכל לעזוב ולחזור אחרי שתושג הרגיעה היציבה.
התוכנית הצבאית הזו לא סיפקה עד לאחרונה את שר הביטחון ליברמן. הכרעה צבאית והחלשה יסודית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, תספק להערכתו רגיעה רק לתקופה קצרה ובעוד שנה-שנתיים לכל היותר נהיה במקום שבו אנו נמצאים כעת. כדי לחדש את טרור בלוני התבערה לא צריך יכולות צבאיות מתוחכמות ואנו נהיה באותה דילמה. לכן דרש ליברמן - והוא עדיין רוצה - שצה"ל ימוטט את שלטון חמאס ויאפשר החלפתו בגורם שלטוני אחר, אזרחי וצבאי, שישקיע את כל משאביו ויכולותיו המשילותיות בשיפור מצבם הכלכלי ואיכות חייהם של תושבי רצועת עזה (במקום בהתעצמות צבאית ובהכנות לעימות עם ישראל, כפי שעושים חמאס והג'יהאד האיסלאמי).
הדרישה הזו למיטוט שלטון חמאס היא בהחלט מוצדקת ונחוצה מנקודת ראות של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. השאלה היא מי יהיה הגורם השלטוני שיחליף אותו. מצרים לא רוצה להיכנס לנעלי המושל בעזה, ואבו מאזן, בינתיים, לא רוצה עד שחמאס לא יעניק לו גם את השליטה על הזרוע הצבאית מעל ומתחת לפני הקרקע. לכן, השאלה עומדת בעינה בלי תשובה מניחה את הדעת ולכן ליברמן לא לוחץ.
די ברור שכל עוד חמאס שולט ברצועה ומחזיק בכוח צבאי משמעותי, לא יהיה שלום ואפילו לא רגיעה לטווח ארוך (15-10 שנים) - מה שמכונה "הודנה". הסיבה לכך פשוטה: השאיפה להשמיד את ישראל באמצעות ג'יהאד אלים היא אחת משתי מטרות הליבה שלשמן הקים השייח אחמד יאסין את התנועה האיסלאמיסטית(בנוסח "האחים מוסלמים").
המטרה האחרת של חמאס היא הקמת אמירוּת איסלאמית, תחילה בפלסטין ואחר כך בעולם כולו. כדי ששתי מטרות אלה יושגו, ישראל צריכה להיעלם מהמפה ולכן חמאס לעולם לא יסכים להפסיק את האלימות נגדה ולעולם לא יסכים להתפרק מנשקו ("המוקאוומה") במטרה להתישה, עד שאזרחיה יתייאשו ויעזבו "לארצות מוצאם". הוא גם לא יסכים להתפרק מנשקו ולא יפסיק להתעצם. להפך, חמאס ינסה להשתלט על הגדה ואת זה יודע גם אבו מאזן שגם הוא דורש שחמאס, במוקדם או במאוחר, יחדל להיות גורם שלטוני ופוליטי המחזיק בכוח צבאי משמעותי.
האם צה"ל יציב לעצמו כיעד במערכה הצבאית הבאה בעזה להחליש את חמאס הצבאי או למוטט את שלטונו - על כך אמור הקבינט להחליט, אבל רק אם וכאשר תתקבל החלטה עקרונית לצאת למערכה צבאית גדולה בעזה. כרגע נמנע הקבינט מלקבל החלטה עקרונית כזו מפני שמחירה בדם ובדמים יהיה גבוה בהרבה מאשר שתי האופציות האחרות שעומדות בפניו ומפני שההישג יהיה יחסית זעום: פחות או יותר המה שהושג כבר ב"צוק איתן".
עוד נגיע לשורש המחלוקת בין בנט לליברמן, אבל בינתיים חשוב לדעת שהקבינט דחה את האופציה הצבאית הגדולה הכרוכה בכניסה קרקעית של צה"ל לרצועה. במקום זה החליט כבר הקבינט ברוב של שמונה שרים לבחור באופציית "ההסדרה", שאמורה לייתר כליל מערכה צבאית גדולה. בכך קיבל הקבינט את המלצת צה"ל, השב"כ והמועצה לביטחון לאומי שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ליברמן אימצו ותמכו בה. לאופציה הזו יתרונות לא מעטים:
ראשית - היא משיגה רגיעה בדרום - אף כי לתקופת זמן מוגבלת - בלי נפגעים לכוחותינו, בלי ניסיונות חטיפת חיילים שאחד מהם עלול להצליח ובלי בזבוז של מיליארדי שקלים.
שנית - הסדרה מאפשרת להשלים במהירות את הקמת גדר המכשול בגבול הרצועה ומאפשרת לצה"ל ולדרג המדיני להתמקד בבלימת ההתבססות האיראנית בסוריה. אם צה"ל ייצא למערכה בעזה, האיראנים וחיזבאללה עלולים לנצל זאת כדי להכריחו להילחם בשתיים או שלוש חזיתות.
שלישית - ההחלטה ללכת במסלול המדיני-דיפלומטי תעניק לישראל, בקהילה ובתקשורת הבינלאומיים, לגיטימציה לפעול בכל הכוח אם ההסדרה תיכשל ויהיה צורך במבצע צבאי גדול.
רביעית - אם ההסדרה תצליח, היא תאפשר שיקום מסיבי במצבם הכלכלי ואיכות חייהם של 1.8 מיליון העזתים ובכך תקטין את הסכנה שעזה תגלוש למשבר הומניטארי אמיתי שישראל תואשם בגרימתו. יהיה לעזתים מה להפסיד מעימות אלים עם ישראל, ותקטן המוטיבציה של הצעירים להשתתף ולתמוך בקו המיליטנטי שמובילים ראשי הזרוע הצבאית של חמאס.
חמישית - הסדרה תשמר אמנם את שלטון חמאס אבל לישראל עדיף שיהיה בשכנותה גורם משילותי חזק מאשר אנרכיה חמושה שבהכרח תזלוג גם לשטחנו. חוץ מזה, כל עוד קיים שלטון חמאסי חזק בעזה - מתקיימת הפרדה ועוינות בינו לבין הרשות הפלסטינית של אבו מאזן. הפרדה זו משרתת היטב את האידיאולוגיה, התעמולה ואת הפוליטיקאים של ממשלת הימין הנוכחית. כלל לא בטוח שזה משרת בטווח הארוך את כלל אזרחי ישראל - אבל זה סיפור אחר. בינתיים הבחירות בישראל מתקרבות, ולנתניהו וליברמן עדיף שלא לזעזע את הסירה במבצע צבאי שעלול להסתבך ולדמם.
יתרון שישי - הסדרה בתיווך מצרי תחזק את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל למצרים.
החסרונות של אופציית ההסדרה ברורים לא פחות, והתעלמות מהם עלולה להיות הרת סכנות:
החיסרון העיקרי של אופציית ההסדרה הוא ששום תוכנית הסדרה שהמתווכים המצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב מציעים, אינה כוללת את פירוז הרצועה וגם לא את הפסקת ההתעצמות של חמאס ושל הג'יהאד האיסלאמי.
חמאס מסרב לדבר אפילו על התפרקות חלקית, למשל, מהרקטות ומהנשק תלול המסלול האחר ומהמנהרות. הוא אפילו מסרב לדון על הפסקת ייצור כלי נשק אסטרטגיים מהסוגים הקיימים ומאלה שהוא מנסה לפתח. הכתובת כבר על הקיר. חמאס והג'יהאד האיסלאמי ינצלו את הרגיעה להתעצמות ולהכנת "הפתעות אסטרטגיות" לישראל, בעוד ידיו של צה"ל כבולות בהסכם הרגיעה והוא לא יכול לסכל שום דבר בלי שיואשם בזירה הבינלאומית בחרחור מלחמה ובמצוקה ההומניטארית של תושבי עזה. בעקבות הסדרה יווצר בעזה מצב כמו זה שנוצר עם חיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006. חיזבאללה התעצם ברקטות ובניסיון מבצעי והוא מרתיע היום את ישראל לא פחות מאשר צה"ל מרתיע אותו.
חיסרון עיקרי נוסף הוא ש"הסדרה" או הבנות עם חמאס לא ישקמו את ההרתעה של צה"ל ושל מדינת ישראל, שהתכרסמו קשות בהקשר העזתי מאז מרץ השנה. צריך להודות שחמאס הצליח ליזום ולהפתיע את ישראל ואף אילץ אותה, באמצעות לחץ מצרי, להפסיק את האש מתי שהתחיל לכאוב לו. זו הסיבה שחמאס נושא ונותן עכשיו מתוך תחושה מוטעית ומטעה של כוח שמחזקת את עמדותיהם ודרישותיהם של הפנאטים ראשי הזרוע הצבאית של הארגון. תחושה זו היא שעלולה להביא מוקדם משחשבנו להפרת ההסדרה ברגע שהמיליטנטים ימצאו לכך עילה אמיתית או מדומה.
חיסרון עיקרי שלישי - הסדרה לפי המתווים המצריים אינה מבטיחה את החזרת גופות חללינו ואת השבויים שנמצאים בידי חמאס. המצרים קיבלו את הדרישה החמאסית שעניין השבויים והנעדרים יידון בנפרד.
אם לסכם את חסרונות ההסדרה במשפט אחד: מנהיגי חמאס יקבלו כמעט את כל דרישותיהם בלי שייתנו דבר מלבד - אולי - רגיעה מוגבלת בזמן.
"אופציית האש" של בנט
חסרונות משמעותיים אלה של אופציית ההסדרה, הם שהביאו את שר החינוך וחבר הקבינט בנט להציע אופציה אסטרטגית צבאית משלו. היא האופציה השלישית - "אופציית האש". חשוב לציין שגם בצה"ל הכינו אופציה צבאית למערכה בעזה במתווה דומה לזה שמציע בנט וכבר הציגו אותה לקבינט.
האופציה "הבנטית" מנסה למקסם את היתרונות וההישגים שאפשר להגיע אליהם באמצעות הפעלה מנגד של כוח צבאי מסיבי בעזה כדי למנוע או לפחות למזער את המחיר שנשלם אם צה"ל ייכנס קרקעית לעזה.
במקום זה, צה"ל יפעיל אש מסיבית מהאוויר, מהיבשה ומהים בכמות ובדיוק שלא הפעלנו כמותם עד היום ברצועת עזה וגם לא במקום אחר. האש תופעל במשך כמה ימים לפי תוכנית סדורה ומוכנה מראש לעבר בנק מטרות מורחב ומעודכן שאמ"ן, שב"כ ופיקוד דרום יכינו מראש. מתקפת האש הזו אמורה, לשיטתו של בנט, להרוס את מירב המערך המוטמן של הנשק תלול המסלול, את אמצעי הייצור הצבאיים, את המוצבים מעל הקרקע ומנהרות התקיפה והלחימה שמתח לה, את בסיסי ומערך ההפעלה של הקומנדו הימי, את המפקדות ואת בנייני הממשל החמאסי, גם אלה שנמצאים במגדלי מגורים גדולים שבהם מתגוררות משפחות של "בלתי-מעורבים".
בנט דורש שצה"ל, לפני שיפציץ, יבצע תחילה נוהל "הקש בגג" שבאמצעותו מזהירים את האזרחים הלא-מעורבים באמצעות שיחות טלפון, כרוזים וירי מוקדם של חימושים מופחתי עוצמה לעבר המטרה כדי לאפשר להם למלט את עצמם מהמבנים והתשתיות המופצצים.
בנט מאמין שעוצמת האש, שתהיה גדולה בעשרות אחוזים לעומת מה שהופעל עד כה בעזה, תביא את חמאס לבקש הפסקת אש ולהסכים לרגיעה יציבה למשך זמן רב. במילים אחרות, מה שלא הלך בכוח ילך באמצעות הפעלת הרבה יותר כוח ומבלי שישראל תשלם מחיר כבד. שר החינוך מאמין שפריסה נכונה וצפופה של "כיפת ברזל" בדרום ישראל, כמו גם אמצעים נוספים אחרים שתכליתם ליצור מצב למניעת פגיעת אזרחים וחיילים בשטח ישראל, תמנע אבדות בנפש.
באשר לעזתים, לפי בנט", "אופציית האש" המוצעת על ידו לא אמורה ולא צריכה למוטט את שלטון חמאס. מסיבות ברורות בנט רוצה שחמאס יישאר שם ויהווה גורם משילותי ברצועה ובר פלוגתא של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. אבל מכות האש שיכללו סיכולים ממוקדים, כולל של מפקדים בדרגי השדה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, ייצרו מאזן הרתעה חדש בדרום. לפיו, חמאס הוא המורתע והחושש ולא ישראל.
ל"אופציית האש" שתי מגרעות עיקריות:
האחת - היא תגרור כמעט בהכרח ביקורת בינלאומית חריפה שעלולה לגרום לבידודה המדיני של מדינת ישראל ואולי אפילו לסנקציות עליה. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אולי יגונן עלינו באו"ם, אבל דעת הקהל העולמית, בעיקר באירופה ובמדינות הדמוקרטיות, תתנפל עלינו. ה-BDS יחגוג והסטודנטים באוניברסיטאות יהפכו את מדינת ישראל ואזרחיה ל"מצורעים" חברתית. המגמה קיימת כבר היום. צריך רק ניצוץ שיבעיר את התבערה והפעם זה לא יהיה בלון.
מגרעת נוספת היא שהשימוש באש מסיבית יביא כמעט בוודאות לטעויות והסתבכויות, שלחלקן עלולות להיות תוצאות נוראות מבחינת מוסר הלחימה והמשפט הבינלאומי. אפילו אם הנחתות האש מתבצעות באמצעות חימושים מדויקים מאוד ואפילו אם המטרות נבדקות ו"מופללות" בקפידה על ידי מומחי המודיעין ויועצים משפטיים, עלולות לקרות תקלות טכניות, טעויות בזיהוי ומקרים שבהם שיקול הדעת היה שגוי. איש לא יוכל אז למנוע מהפלסטינים לגרור אותנו ואת קברניטי מערכת הביטחון וצה"ל לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג.
זה שורש המחלוקת העניינית בין ליברמן, שמקבל את העמדה הזהירה שמציגים בפניו צה"ל, השב"כ והמל"ל, לבין בנט. ההשמצות שהשניים מחליפים בפומבי שייכות לקרב הפוליטי שנטוש ביניהם על כיבוש לשכת שר הביטחון בממשלה הבאה.
בינתיים אין שום "הסדרה"
אבל גם המחלוקת האסטרטגית העניינית עדיין לא הוכרעה. ייתכן מאוד שהמצרים והאו"ם לא יצליחו להגיע להסכמות עם חמאס והארגונים האחרים ואז המצב הנוכחי יימשך ויהיה צורך להפסיקו באמצעים צבאיים. מאחר שלאיש בישראל אין חשק להכניס את צה"ל לפעולה קרקעית בעזה, ייתכן שהקבינט יחליט בעוד כמה שבועות להפעיל את "אופציית האש". לא בגרסת בנט אלא במתווה שמציע צה"ל, ומבוסס בדיוק על אותם עקרונות שעליהם מתבסס המתווה שמציע שר החינוך.
בינתיים חשוב להבין שלמרות שפע המלל בתקשורת, האמירות שמפיצים המצרים וחמאס וההדלפות של שרי קבינט תאבי כותרות - בינתיים אין שום "הסדרה" ואין אפילו "הבנות" שכבר סוכמו בינינו לבין חמאס והארגונים האחרים. יש רק הסכמה עקרונית של הקבינט הישראלי להחזיר על כנן את "הבנות צוק איתן" שתמציתן הקלות הומניטאריות וכלכליות "מתונות" לאוכלוסייה העזתית תמורת רגיעה יציבה לזמן לא ידוע בדרום ישראל. בלי פירוז הרצועה, בלי הפסקת התעצמות ובלי החזרת השבויים והגופות. זה מה שנאמר לראש המודיעין המצרי וזה מה שהוא ומלאדנוב העבירו לחמאס ולראשי הפלגים הפלסטיניים האחרים שהתכנסו בקהיר.
שלא במפתיע, חמאס מסכים גם הוא לחזור ל"הבנות צוק איתן". למה לא? אחרי הכול הוא לא נדרש לתת שום דבר בתמורה והוא יכול כך לשמר את הישגיו התודעתיים מהתקופה האחרונה. אבל הפלגים הפלסטיניים האחרים עדיין מהססים. לכן אין אפילו הסכמה חלוטה על "הבנות צוק איתן" שהן המכנה המשותף הנמוך ביותר. הכול בינתיים אוויר חם ובאזז תקשורתי. חוץ מזה, המצרים עדיין לא הצליחו להגיע לפיוס אפילו חלקי בין אבו מאזן והרשות הפלסטינית לבין העזתים. לכן, אפילו המתווכים המצרים כבר לא מדברים ברצינות על "הודנה" ארוכת טווח.
בשבוע הבא, אחרי חג הקורבן, יתחדשו המגעים בקהיר ואז - אולי - יהיה משהו שאפשר לדון עליו ולבחון אותו ברצינות.
לפנייה לכתב/ת 
