"3 פעמים נפלו השמים". טקס האשכבה לרונה רמון
"נפלת וקמת, נפלת וקמת, שוב ושוב - אבל הגורל היה בלתי אנושי", ספד הנשיא ריבלין לרונה רמון בטקס הפרטי במרכז פרס לשלום. אלו דבריו המלאים
שעות לאחר שהציבור חלק לרונה רמון כבוד אחרון, בעת שארונה הוצב במרכז פרס לשלום ביפו, התקיים אתמול (רביעי) באותו המקום טקס הפרידה מהאישה ששכלה את בעלה ובנה - ותיעלה את הטרגדיה המשפחתית לתרומה יוצאת דופן לחברה הישראלית באמצעות שורה של עיסוקים חברתיים.
הארון ששימש את לטקס האשכבה של רונה רמון היה אותו ארון שהביא את גופתו של בעלה אילן רמון ז"ל לישראל מארה"ב לאחר אסון מעבורת החלל "קולומביה" בשנת 2003. רונה רמון, שהלכה לעולמה בגיל 54 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, ביקשה שלא תיערך הלוויה כדי למנוע את השתתפות ילדיה בטקס קבורה נוסף, ובשל כך גופתה תישרף.
בטקס האשכבה, שנערך בנוכחות משפחה וחברים, השתתף נשיא המדינה ראובן ריבלין, ונשא דברי הספד לבקשת המשפחה. בתום הטקס העניק לנשיא מנכ"ל קרן רמון רן לבנה, ספר שהקדישה לו רונה, על אירוע חנוכת בית אסף - ע"ש בנה שהמשיך בדרכו של אביו כטייס בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים. אלו דבריו המלאים של הנשיא ריבלין.
"רונה אהובתנו. רונה יקרה. 'כשנפלו השמים היה דווקא יום יפה' כך כתב ושר דני ליטני. שלש פעמים נפלו השמים, וזה היה דווקא יום יפה. פעם אחת, נפלו השמים עם אילן. פעם שניה, נפלו השמים עם אסף. והשבוע, נפלו השמים יחד איתך. את שהתאמצת כל כך להחזיק בהם, את שמתחת אותם מעלינו, את שראית בהם את אור התכלת העזה.
לפני קצת יותר משנה הגעת לחוג התנ"ך שמתקיים בבית הנשיא כדי לדבר על איוב. הבחירה בך לערב כזה הייתה אולי מובנת מאליה במחשבתם של הוגי הערב. הם רצו לראות בך 'איוב מודרני', אבל את סירבת להיכנס למשבצת המוכרת. סירבת להיכנע לתהומות האובדן. "אינני רואה עצמי כאיוב" אמרת בערב ההוא והוספת - "ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת". כן, רונה אהובתנו, אביך ואמך, נתנו לך את שמך, החם, היפה, השמח והמתנגן. ואת שבת ובחרת בו כשמך שלך, כל יום, כל דקה, כל רגע כדרך חיים. נפלת וקמת, נפלת וקמת, שוב ושוב.
אף עין לא נשארה יבשה בערב ההוא, כשאמרת "הבנתי שיד הגורל או האלוהות או הטבע מכה בכולנו כבני אנוש מי יותר ומי פחות, והדבר היחיד שנותר לנו הוא הברירה: כיצד אנחנו בוחרים לקום ואילו צלילים אנחנו בוחרים להשמיע". והצלילים שבחרת להשמיע חדרו אל הלב של כולנו והרעידו את מיתריו. לימדת אותנו מנגינה חדשה, המנגינה של רונה, הרון של רונה.
רונה האמיצה, המנהיגה, רונה החזקה, החולמת והמגשימה. "אסון פקד אותי ואינני יכולה לשכוח אותו", אמרת. "אבל - הכאב צריך להפוך לעשייה". ואת עשית, התעקשת להסתער על העולם, לעשות טוב, לפתוח דלתות למי שהדלתות מעולם לא נפתחו עבורו. קומתך ואופן חיוכך, הם שנתנו לך את שמך, הם שהאירו את הדרך במסע שבחרת לעשות, במלאכת הבאת האור בה בחרת.
ראיתי את העיניים שלך נוצצות במפגשים עם ילדים ובני נוער בוגרי ומשתתפי קרן רמון. תמיד אמרת שהנוער הוא מופלא. ולפני כמה חודשים, התקשרת אלי
לקראת הנחת אבן הפינה למבנה הקבע של 'בית אסף'. סיפרת לי על המחלה, אבל מיד אמרת "עזוב את זה. אני רוצה לפתוח את המכינה, מכינה קדם צבאית לילדים שהחיים לא הגנו עליהם - ולהעביר את המסר". הבטחתי לך מיד שאהיה שם איתך. ובאתי. זו הייתה פגישתנו האחרונה. כמה התפללנו לשלומך רונה, כמה התפללנו על יפתח וטל ונועה, אבל הגורל היה חמדן. בלתי אנושי. ובלתי נתפס.
יפתח, טל ונועה היקרים לנו מאוד, יש לי בקשה אחת, תרשו לנו בבקשה להיות חלק מהמשפחה שלכם. תרשו לנו לאמץ אתכם אל ליבנו, בגאווה אינסופית ובצער עמוק. אני רוצה להבטיח לכם שלעולם לא תצעדו לבד. תחסרי לנו רונה. תחסרי לנו כל כך. נוחי על משכבך בשלום".
לפנייה לכתב/ת 
