למה לא ננצח במלחמה הבאה
הסירוב לקבל אבידות של חיילים, הפוליטיזציה של הביטחון, תרבות עריפת הראשים של המפקדים שלחמו בשטח, הרגישות הלא פרופורציונלית לחטופים, והמעורבות המסוכנת של הורי החיילים בנעשה בצה"ל. בין אם היא תהיה מול חמאס, חיזבאללה, סוריה או כולם יחד – גם מהמערכה הבאה לא נצא מנצחים
ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח. בין אם תהיה זו מערכה בעזה, מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה (לבנון וסוריה), או שילוב אפשרי ביניהן, אנו נידונים לסיים אותה בלי הכרעה ברורה, בתחושת חמיצות, כשהאויב יוצא מבין ההריסות, מנער את האבק ואצבעותיו פשוקות ב-V לאות ניצחון.
אומנם נשיג הרתעה שבמקרה הטוב תחזיק מעמד כמה שנים, והסדר סיום הלחימה שעליו יוסכם באמצעות מתווכים בינלאומיים יהיה סביר מבחינתנו, אבל היעדר ניצחון צבאי ותודעתי ברור בשדה הקרב מכרסם בהרתעה, וכתוצאה מכך מקצר את מרווח הרגיעה עד לעימות הצבאי הגדול הבא. מרווחי רגיעה ארוכים בין סבבי הלחימה הגדולים חשובים, מפני שהם שמאפשרים צמיחה כלכלית ומבטיחים איכות חיים לאזרחי ישראל.
ימים ספורים אחרי שנכנס לתפקיד כינס הרמטכ"ל אביב כוכבי מפגש סיעור מוחות שנמשך כמה ימים בהשתתפות בכירי צה"ל. מטרתו הייתה אחת: לברר ולהגדיר מה המשמעות המעשית של המושג "ניצחון". במילים אחרות: מה צה"ל צריך להשיג במלחמה הבאה כדי שבסיומה יהיה ברור מי ניצח ומי הפסיד. למסקנות מהמפגש יש משמעויות מבצעיות ולכן הן חסויות, אבל אני מעז לנבא שישראל לא תנצח במלחמה הבאה.
במלחמה ההיא, שמצרים וסוריה פתחו בה בהפתעה באוקטובר 1973, שילמנו באבידות קשות על קיבעון מנטלי (הקונספציה), שנבע מיהירות שאננה של אגף המודיעין בצה"ל, על חוסר מוכנות של הכוחות ועל ניהול צבאי גרוע של המערכה. אבל למרות תנאי הפתיחה, שנחרתו כטראומה בתודעת הציבור הישראלי, הסתיימה הלחימה 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק, והייתה לניצחון פיזי ותודעתי מוחץ.
אחרי המלחמה ההיא הגיעו הנשיא אנואר סאדאת והמלך חוסיין למסקנה שאי אפשר למחוק את ישראל ממפת המזרח התיכון באמצעות מתקפה צבאית קונבנציונלית, ולימים חתמו איתנו על הסכמי שלום.
אפריל האחרון. אלוף פיקוד צפון היוצא משרטט קווים לדמותה של המלחמה הבאה:
מחד גיסא, נחלשה החרדה הקיומית שקיננה בנו מאז הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. את מקום החשש לעצם יכולתנו לשרוד פיזית החליפה תחושה שיהיה מה שיהיה – "הם" לא יכולים עלינו. התוצאה הייתה שהמנטליות הספרטנית שאפיינה את הציבור בישראל מאז ראשית ימי התנועה הציונית התחלפה במנטליות הרבה יותר נינוחה, שרווחת הפרט והגשמת מאווייו וגחמותיו עומדות במרכזה. במקביל חדלו הביטחון והעוסקים בו להיות פרות קדושות.
מאידך גיסא, גברה הרגישות של הציבור בישראל לאבידות בנפש בקרב החיילים, והתפתח יחס לא רציונלי שגובל בהיסטריה ציבורית לנושא השבויים והנעדרים.
שתי התופעות האלו חוללו תהליכים בחברה הישראלית שפוגעים בחוסן הלאומי, ומחבלים במובהק ביכולתנו לנצח במלחמות ולהרתיע את אויבינו.
רגישות לאבידות וסירוס כושר הפעולה
במיוחד חמורה הפגיעה בביטחון הנובעת מהרגישות הלא פרופורציונלית לאבידות. מאז מבצע חומת מגן ב-2002 משבש החשש הזה את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות בדרג המדיני-אזרחי, ואת נכונותם ליטול סיכונים, בבואם לאשר מבצעים של כוחות היבשה. גם המוטיבציה של המפקדים בשטח, נכונותם לחתור למגע ונחישותם לבצע את המשימה התכרסמו באופן אנוש, כתוצאה מהלחץ הציבורי עליהם להעדיף את השמירה על חיי אנשיהם על פני כל שיקול אחר.
במלחמת לבנון השנייה,
למשל, שנוהלה בחוסר מקצועיות והבנה מצד המדינאים כמו גם אנשי הצבא, קיבל פינוי הנפגעים עדיפות כמעט בכל המקרים על ביצוע המשימה הצבאית. פעם אחר פעם, ברגע שכוח שלנו נתקל וספג נפגעים מאש חיזבאללה התמקדו אנשיו בטיפול בפצועים ובפינוים, במקום לחתור לביצוע המשימה (גם מפני שהגדרות המשימות במלחמה ההיא היו לרוב עמומות ולא ברורות). לא פלא שבלבנון 2006 התקבעה בציבור הישראלי שריטה מנטלית שלפיה "שלום ילדינו" (החיילים) קודם לשלום האזרחים שעליהם יצאו להגן. השריטה הזו שרירה וקיימת גם כיום.
אפשר להסביר את חוסר היכולת והרצון של הציבור בישראל להשלים עם השכול ואובדן החיים של החיילים באובדן האמון במנהיגים הפוליטיים ובביקורת שהתקשורת מותחת תדיר, בצדק ושלא בצדק, על מפקדי צה"ל בכל הדרגות. זה גורם בעקיפין לכך שבתקופות לחימה ואחריהן נאלצים המפקדים, לעיתים קרובות, להתעמת עם משפחות שכולות שמאשימות אותם באובדן יקיריהן.
רוב המשפחות השכולות מבינות שהמפקד שותף לאבלן ומתייסר על האובדן לא פחות מהן, אבל לאחרונה מתרחבת והולכת התופעה שבה משפחות מתעלות את האבל והזעם למרדף נקמני עיקש, שתכליתו לפגוע במפקד או במפקדים ששלחו אותו בתום לב למשימה שממנה לא שב.
כשצה"ל מחליט לקדם את הקצין אחרי שירות מפרך ותובעני, קמה המשפחה וטוענת בתקשורת שהוא לא ראוי לקידום בשל הנסיבות שבהן קיפח בנם את חייו. זו אחת הסיבות לכך שלא הטובים ביותר ביחידות השדה נשארים בקבע לתפקידי מ"פ, סמג"ד ומג"ד. עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה.
שריטת החטופים והגופות
הצורך להחזיר הביתה בכל מחיר שבויים, גופות ונעדרים יצר אצל אויבינו מוטיבציה ארוכת טווח לחטוף ולהרוג חיילים ואזרחים ולנהל איתנו משא ומתן תודעתי משפיל ומתיש על גופות ואסירים, ומושך את האויב ללחוץ עלינו בדיוק היכן שכואב לנו. מאז חטיפת גלעד שליט ושחרור יותר מ-1,000 מחבלים תמורתו הפכו חמאס וחיזבאללה חטיפת ישראלים, חיילים ואזרחים למטרת העל של לחימתם. כל חטיפה שמצליחה, אפילו של גופה, הופכת בעזרתנו הפעילה לניצחון תודעתי שלהם.
דוגמה לכך ראינו כשצה"ל נכנס לרצועת עזה במבצע צוק איתן; RPG נורה על אחד הנגמ"שים של גולני ושבעת יושביו נהרגו. זה מסוג הדברים שקורים במלחמה - בכל מלחמה - ולמרות הצער והכאב, מי שרוצה לנצח ולהרחיק את המלחמה הבאה צריך לנשוך שפתיים, לערוך שינוי בתוכנית המבצעית אם נדרש, ולהמשיך הלאה עד להשגת היעד המערכתי.
העובדה שהמלחמה עדיין בעיצומה, ושלצה"ל אין מספיק נגמ"שים עמידים בפני מטענים, לא הפריעה לתקשורת למנות את עצמה לוועדת חקירה ולערוף וירטואלית ראשים, מהם כאלה שבאותה שעה ממש ניהלו את הקרב. פוליטיקאים, בהם חברי קבינט מהאופוזיציה, ניצלו לתועלתם הפוליטית את ההיסטריה וליבו אותה. הם העצימו את האפקט המוראלי של ירי ה-RPG, עד שהפך לניצחון תודעתי שחמאס ממנף מאז ועד היום כשהוא מסרב להחזיר את גופתו של אורון שאול; מה שאפשר לאיסמעיל הנייה לצאת ממרתף בית החולים שיפעא בסוף צוק איתן, להכריז על ניצחון ולאיים על ישראל.
להתיש את היהודים עד שיעזבו
אבל בכך לא מסתכמים נזקי הרגישות המופרזת והמוחצנת לנפגעים, לחטופים, לשבויים ולנעדרים. הנזק האסטרטגי הוא בחולשה שהיא משדרת לעמי האזור; מראית העין של חולשה פוגעת בהרתעה של מדינת ישראל, ונותנת תקווה אסטרטגית לאויבינו שבטווח הארוך יוכלו למחוק ממפת המזרח התיכון את ישראל כישות ריבונית.
הציר השיעי הרדיקלי, ארגוני הטרור הפלסטיניים והאיסלאם הסוני הסלפי-ג'יהאדיסטי - כולם הבינו שאינם יכולים להשמיד את ישראל באבחת מהלך צבאי אלים אחד או שניים, ולכן עברו לנהל נגדנו מלחמת התשה אסטרטגית המשלבת לוחמה קינטית (קונבנציונלית) ומלחמת תודעה. לכן, כל סבב אלים או מלחמה שתוצאותיהם אינן חד-משמעיות לטובת ישראל הם בראייתם מסמר נוסף בארון "הישות הציונית".
הם רואים את התגובה ההיסטרית בציבור לאבידות בקרב חיילינו, הם מבחינים בחמיצות התקשורתית שמערערת את תחושת הביטחון הכללית של אזרחי מדינת ישראל ועדים לבולמוס עריפת הראשים אחרי כל סבב (ועדות החקירה), שמערער את אמון הציבור בהנהגה המדינית ובהחלטותיה, ומסיקים את המסקנות: עוד כמה סבבים כאלה, עוד אינתיפאדה, אולי כשלאיראן תהיה יכולת אמינה לאיים עלינו בנשק גרעיני ובטילים בליסטיים, תקרוס החברה הישראלית לתוך עצמה, והיהודים תאבי החיים והמפונקים יתפזרו בתבל לחפש לעצמם מקום שקט ובטוח יותר תחת השמש.
ואם זה לא יקרה אחרי הסבב הנוכחי, הקריסה הישראלית תבוא אחרי הסבב הבא או אחרי זה שאחריו. לאויבי ישראל יש זמן ומוטיבציה דתית, שרק גוברת, למחוק את המדינה היהודית ממפת המזרח התיכון, הנחשב בעיניהם לטריטוריה השייכת אקסקלוסיבית למאמינים באיסלאם.
כדי להביס אחת ולתמיד את אסטרטגיית ההתשה הזו ואת המוטיבציה המניעה אותה, ישראל חייבת לנצח צבאית ותודעתית בכל אחד מהעימותים המלחמתיים שיבואו. כל עימות אלים גדול בעתיד חייב להסתיים בניצחון ישראלי פיזי ותודעתי חד-משמעי, עד שיתייאשו אויבינו מהסיכוי להכחיד אותנו גם באמצעות התשה.
בינתיים זו "האסטרטגיה הגדולה" היחידה שיש לה סיכוי לגרום לאויבי ישראל להשלים עם קיומה. את כל זה הבין כבר דוד בן גוריון בשעתו, כשניסח את תפישת הביטחון של מדינת ישראל אחרי מלחמת השחרור. אבל עובדה היא שמאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום הצליחה ישראל לנצח בצורה חד-משמעית את אויביה רק פעם אחת: במבצע חומת מגן שאליו יצאו צה"ל ושב"כ אחרי הפיגוע שקטל עשרות יהודים במלון פארק בנתניה בליל הסדר, ואחריו הביסו את טרור המתאבדים הפלסטיני וגרמו לדעיכת האינתיפאדה השנייה.
תבוסתם באותו סבב אלים ועתיר אבידות, שנמשך שנים, משמשת עד היום גורם מרסן חשוב, שמרתיע את הפלסטינים בגדה המערבית מלצאת לאינתיפאדה גדולה נוספת.
הכול פוליטיקה. גם במלחמה
מה שמפחית באופן משמעותי את יכולתו של צה"ל לנצח בשדה הקרב היא הפוליטיזציה של הביטחון. התופעה הזו תמיד הייתה שם, אולם עד מלחמת לבנון הראשונה היא השפיעה רק על החלטות מערכתיות ופרסונליות בודדות שקיבל הדרג המדיני (מינוי דיין לשר ביטחון ערב מלחמת ששת הימים, כיבוש רמת הגולן בסוף אותה מלחמה בלחץ הקיבוצים בגליל).
כיום מדליפים שרים מישיבות הקבינט מידע שפרסומו מאפשר לאויב להבין מה אנחנו יודעים עליו, ואת המתווה הכללי, כולל היתרונות והחסרונות, של התוכניות המבצעיות שמציג צה"ל לקבינט.
זאת בנוסף למחזור מתמשך של טראומות הלחימה של האזרחים, המוריד את המורל בצידנו ומעלה את המורל של העזתים והלבנונים.
אבא ואמא מנהלים את הצבא
אי אפשר לסיים את רשימת ההסברים מדוע צה"ל לא ינצח במלחמה הבאה בלי להזכיר את תופעת הפרטת הביטחון, שבמסגרתה ההורים הם שותפים מלאים לניהול השירות הצבאי של צאצאיהם. תופעה זו כשלעצמה יש בה ברכה כל עוד ההורים אינם פוגעים במשמעת הצבאית ובהכשרה המקצועית של החיילים. אלא שבמציאות של היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים, משל היה המ"פ שמרטף שצריך לדאוג לרווחתו ולשלומו של יקירם על פי הנחיותיהם, ולא האדם שצריך להכשיר את בנם לתפקד תחת אש בתנאים פיזיים ומנטליים קשים ולפקוד עליו להסתער.
אם המ"פ לא עושה כרצונם, ההורים לרוב פונים למישהו מעליו, לאיש תקשורת או לפוליטיקאי, ששמחים לנגח את צה"ל ואת העומדים בראשו, ובעיקר את שר הביטחון. ואז השר מגיב והמפקד בשטח ננזף - לעיתים בצדק ולעיתים שלא בצדק.
רבים מבין המ"פים או המג"דים הפנימו את החשש להרגיז את ההורים והסיקו מסקנות: לא מעטים ויתרו על הכבוד המפוקפק להיות שק החבטות של ההורים, התקשורת והפוליטיקאים ועזבו את הצבא. אלו בעיקר הטובים, שימצאו בקלות קריירה מתגמלת בשוק האזרחי; אלה שאנו רוצים שיפקדו על ילדינו. הפחות אמיצים וחדורי שליחות לא מתעמתים עם ההורים, ומשתדלים לרצות אותם ואת צאצאיהם במדים כדי שלא לחבל בקידומם, אף שבכך הם מועלים בתפקידם. מה שנפגע הם תהליך הכשרת החיילים והמשמעת, שכל כך חיוניים לתפקוד התקין של הצבא ולכשירותו.
התופעה הזו נובעת בעיקר משיעורי ההצלחה הגבוהים להדהים שרשמו ורושמים לזכותם טייסי חיל האוויר ולוחמי היחידות המיוחדות בפעולות מבצעיות נגד מטרות איכות בשטח האויב; כמו גם מההצלחה הפנומנלית המתמשכת של לוחמי "כיפת ברזל" ביירוט רקטות וטילים ששוגרו מהרצועה; וגם מערכי המודיעין והתעשיות הביטחוניות, שנותנים לנו תחושה שישראל נמצאת תמיד לפחות צעד אחד לפני אויביה.
התחושות הללו אינן מוטעות אבל הן מטעות, כיוון שבמלחמה או במערכה גדולה האויב יעשה כל שביכולתו לשבש לצה"ל את תוכניותיו ולהפתיע; כל מה שיכול להשתבש במלחמה, ישתבש. לכן צריך לכייל מטה את הציפיות מצה"ל על רקע הניסיון שנצבר במלחמות העבר ולהוריד 30%. כמו כן, אסור לשקוע במרה שחורה אם הציפיות יתנפצו אל קיר המציאות. הציבור והתקשורת צריכים להיות הרבה יותר סלחנים ומכילים, בעיקר לטעויות הנעשות בשלבי הלחימה הראשונים.
אני חוזר ומדגיש שלהערכתי, צה"ל כיום חזק ומוכן טוב מאי פעם בעבר להתמודדות פיזית וקיברנטית עם כל הרכב של אויבים בכל החזיתות. אפילו אם נכונות טענותיו של האלוף (מיל') יצחק בריק, בדבר ליקויים במוכנות זרוע היבשה לביצוע תמרון התקפי גדול, עדיין יש לצה"ל יכולת לנצח. איך אני יודע? מפני שראיתי בעיניי, במלחמות קודמות, איך ניצחנו גם כשהמוכנות הלוגיסטית והמבצעית של יחידות השדה הסדירות ושל אנשי המילואים הייתה גרועה בעשרות אחוזים מכפי שהיא כיום.
לעולם אזכור איך נראה הימ"ח של היחידה שלי כשהתגייסנו למלחמת ששת הימים, שהסתיימה בניצחון מוחץ של צה"ל. כשיצאנו למלחמת יום הכיפורים המצב היה גרוע עוד יותר, אבל לוחמי יחידות השדה ומפקדיהן (שבריק בלט בהם) הביאו בגופם את הניצחון.
צה"ל מסוגל גם כיום להשיג הכרעה וניצחון, אלא שבמקרה הגרוע, "יחס השחיקה" (המחיר שתגבה מאיתנו המלחמה) יהיה גבוה מאשר בתנאים של מוכנות, כוננות וניהול לחימה אופטימליים.
אבל כדי שמחיר הניצחון יהיה סביר, האזרחים והתקשורת צריכים להקל כבר היום את הלחץ המנטלי והפיזי על מפקדי צה"ל בשגרה; לאמץ גישה יותר מציאותית ופחות רגשנית לנושא האבידות, השבויים והנעדרים; להחזיר את ביצוע המשימה לראש סדר העדיפויות הצבאי, ולהעניש בקלפי בחומרה את הפוליטיקאים שינסו לצבור הון פוליטי ואישי על חשבון האינטרס והביטחון הציבוריים.
כל עימות צבאי גדול, עם כל אויב בזירה, צריך שיסתיים בהכרעה צבאית וניצחון ברורים של צה"ל, בלי לאבד את הלגיטימיות המוסרית והבינלאומית. האינטרס הקיומי שלנו כעם וכבודדים דורש להיפטר מכל מה שמפריע להשגת היעד הזה.
לפנייה לכתב/ת 
