"לילד שלך יש סרטן"
כשבנה של גלית בשארים התלונן על כאבים ברגל היא אמרה לו לנוח קצת, כי הרופא אמר שכנראה מדובר במתיחת שריר. אחרי כמה ימים היא החליטה להתייצב בבית חולים ושם החל מרוץ חייהם. בטור חדש היא מספרת על הפחדים והניסיון לשמור על אופטימיות למרות הכל
5 בדצמבר 2015 לגיל כואבת הרגל, הוא בן שמונה וחצי. כדרכם של הורים אני פוטרת את הכאבים - "תנוח קצת", ולמחרת פוטרת בפינוק יתר. כשבוע וחצי אחרי הלכנו למרפאה, וגם הרופא פטר אותנו במתיחת שריר. אבל עבר עוד שבוע, הרופא כבר שלח אותנו לצילום והתחלנו במרוץ חיינו.
בצילום הופיע גוש על עצם הירך, קרוב לברך. הרופא שואל מתי אספר לבעלי. כשגמגמתי הוא לקח יוזמה ואמר שהוא יספר לו. נפגשנו בבית. התפרקתי. רגשות האשמה נלחמו בייסורי המצפון - למה חיכיתי? עם מלא רגשות, כאב, פחד, המלווים בהיסטריה והתקף חרדה ממשש ובא, לקחתי את גיל למסיבת חנוכה במושב. למזלי הרב פגשתי חברה שממבט הבינה שמשהו לא בסדר. היא יעצה לי להתייצב במיון ילדים למחרת בבוקר ולא לחכות למרפאות החוץ.
מילד בריא לילד עם סרטן
כשהגעתי הביתה הסברנו לבנים הגדולים, ארזתי תיק ועל הבוקר נסענו. גיל ידע שיש גוש שלא כל כך יודעים מהו ואנחנו פשוט נוסעים לבדוק. לא יאומן, נסענו כשגיל הולך רגיל. מילד שהולך רגיל הפך לילד נכה. מילד בריא הפך לילד עם סרטן. הגענו למיון והיה ברור כבר כשהגענו שמאשפזים אותנו.
ואכן אושפזנו. גיל עבר בדיקות וביופסיה, כשהרופא כבר מדבר על סרטן ורק רוצים לבדוק את הסוג. המדהים הוא שהייתי לבד. בעלי נשאר עם הגדולים בבית. והרופא מספר לי על הדרך (בזמן שאני לבד! לפחות תדאג לאחות שתתמוך בי). נזלתי על הרצפה. היום ממבט מפוכח יש לי המון ביקורת על דרך הגילוי. לגיל סיפרתי בהדרגה, בתחילה לא היה לגוש שם ואז היה לו - סרטן, ובסוף הגיע האבחון של אוסטאוסרקומה - סרטן בעצם.
גיל היה שותף מלא לכל המידע, אבל בסינון שלי, למעט פעם אחת שלא סלחתי לעצמי עד היום, הרופאים עברו דרכי, ואני תרגמתי. עשיתי הכנות מראש לשאלות, לתרגום אופטימי, להסבר פשוט וחותך ללא אפשרויות. שלושה שבועות בבית חולים למעט סופי שבוע בבית, ואז עברנו לבית חולים אחר למחלקת אונקולוגית ילדים. ללא ליווי, ללא הסבר, גם כשאני רוצה להקליט את הנאמר כועסים עליי. על מה אתם כועסים? על הורים שחרב עליהם עולמם? שלא בטוחים בכמות האינפורמציה שנותנים להם? שאולי רוצים להגיע הביתה וללמוד את הנתונים, אולי לבדוק אותם?
זה היה השלב שבו הכרתי שתי אמהות מדהימות שמאותו הרגע ליוו אותנו בכל שלב. התחלנו לספר לגיל מה עומד לעבור עליו, לקחתי את כל החומר והפכנו אותו למצגת עם תמונות מהאשפוז, ועשינו הרצאה שאותה גיל הציג בכיתה. לפני המצגת עברנו שוב על ההרצאה וגיל אמר שהוא יודע שמתים מסרטן, אז איך אנחנו כותבים במצגת שכולם מבריאים? נחנקתי. ואז קרה דבר מדהים, נפתחה דלת הבית (הוא לא דפק) ונכנס סבא של חבר של גיל, סבא שהיה לו סרטן חמש שנים קודם. הוא הבין שנכנס לסיטואציה מתוחה והביט בי בשאלה.
אולי יעניין אותך גם:
- להחליט ללדת בגיל 36 ולגדל תאומות לבד
- המשפחה שלא מפחדת משינויים ועוברת דירה כל 4 שנים
שאלתי את גיל אם הוא מכיר את האורח ואז אמרתי לו שלסבא הזה היה סרטן והנה הוא לא מת. הסבא הבין מיד את הסיטואציה ודחף אותי בעדינות (כבר לא הייתי במצב טוב בכלל). הוא ישב עם גיל והסביר לו שילדים לא מתים מסרטן. לכל אורך הדרך זו הייתה המנטרה.
אחרי המחלה הארורה הזו אנחנו רק נשנה את אורח החיים. לא מתים! זו לא אמירה! מאותו הרגע בעצם השתנתה הגישה לחלוטין והתחלנו להילחם, בכוח, בלי להשבר. ומצאתי את עצמי משתפת הכל בפייסבוק, את הטוב והרע, הכואב, המצחיק, המרגש, האפשרויות, ההשגות וההתקדמות.
קיבלנו תמיכה, אהבה ועזרה. לימדנו את הסביבה איך לראות אותנו, איך לקבל את הסרטן, איך לבקר אותנו בלי מבט האבל ואיך לחבק בחיוך בלי בכי.
גלית בשארים היא אמא של רון, ניר וגיל. בני המשפחה מלווים על ידי עמותת גדולים מהחיים
לפנייה לכתב/ת 
