בן 8.5 עבר כימו, אחיו עשו קרחת
כשגיל התחיל טיפולי כימותרפיה, שני אחיו הגדולים החליטו לעשות קרחת יחד איתו. "הוא התנפח והתקרח, ולפעמים עלה לו החום, אבל החיוך כמעט ולא ירד מהפנים", מספרת אמו על התגייסות המשפחה ברגעים הכי קשים
הגענו לבית החולים. פגישה ראשונה, כניסה למחלקה, פחד משתק שלו, שלי, ודמעות עצורות כדי שלא יראה. עולים לחדר, החדרים במחלקה אישיים (מאידך אפשר למות ולא יידעו). מחברת את הרדיו דיסק לחשמל, תולה את כל השלטים שהחברים כתבו, כל הברכות של המשפחה, מציירת לבבות על המראה, משפריצה מטהר אוויר על המצעים ועל הוילונות, ממלאה סלסלה בפירות ובירקות, העיקר להפוך את החדר של גיל, בן השמונה וחצי, לשלנו, לאישי, לביתי.
לטור הקודם - "לילד שלך יש סרטן"
ואז כימו ראשון. מגיע החומר (אחת האמהות המלוות אותי אמרה לי להסתכל על כל הפרטים כדי שלא יחברו בלי אישור) וזה נכנס - צהוב, כתום, רעל, זורם, הורג. הבטן כואבת לי. גיל ישן, אני נרגעת לאט ונכנסת לראשונה לשירותים, והשתן צורב ומלא דם. הלכתי לאחות וסיפרתי לה, מסתבר שמהלחץ פיתחתי דלקת חריפה מיידית בשלפוחית. לפני כן לא הייתי פנויה להרגיש. האחות טיפלה בי, הרגיעה ושלחה אותי כעבור ארבע שעות חזרה לגיל שעדיין ישן. סיימנו כימו ראשון. בפעמים הבאות לא שכחתי לשתות, זה היה טראומטי.
חזרתי למיטה, בוכה-ישנה. כולם אמרו "לביאה", "אמא לביאה", אמא לביאה שלא מפסיקה לבכות... אבל גיל לא יודע. כשהוא מתעורר אני כבר מחייכת ומחכה עם מונופול או רמיקוב, לפעמים עם טאקי או כל משחק אחר. ואז רוחצים פנים, מצחצחים שיניים ומתלבשים. גיל שונא את זה. הוא כל יום שאל - "אבל למה?", ותמיד עניתי - "כי כשנשארים במיטה הופכים להיות יותר חולים". וכך גיל היה מבלה שעות רבות בכיתת הלימוד, במעבדת המדעים ובצפייה בסרטים. את רוב הכימו בילינו עם בנות השירות והמורים. הוא לא השלים חומר לימודי אבל העשיר את הידע הכללי.
כל האחים עושים קרחת
אחרי סיום הכימו הראשון חזרנו הביתה. על פי הפרוטוקול היו לנו שבועיים וחצי חופש ואחר כך חוזרים לכימו. בזמן הזה השיער אמור לנשור, אז התחלנו לדבר על נשירת השיער יותר ברצינות. כעשרה ימים אחרי הכימו החליטו הבנים שלנו שהיום זה היום ושלושתם עושים קרחות כדי למנוע נשירה משיער ארוך. גיל סיפר את אחיו והם סיפרו אותו, ושלושת הבנים שלי היו קרחים. הם גם נשארו קרחים לכל אורך תקופת הכימו.
וכך במשך ארבעה חודשים נכנסו החומרים הרעים-טובים לגוף הקטן והתמים, והם הרגו הרבה הרבה תאים רעים והרבה טובים, וגם הסטרואידים והמורפיום ביקרו את הגוף הקטן שלו, והוא התנפח והתקרח ולפעמים עלה לו החום, אבל החיוך כמעט ולא ירד מהפנים.
לכתבות וטורים נוספים היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ספרנו את השבועות ואת הטיפולים, דאגנו לאכול הכי בריא והכי נכון, הקשבנו לרופאים והתקדמנו כל יום לגופו. כל טיפול לעצמו, עוד יום, עוד שעה, העיקר להתקדם. בינתיים הגידול התקשה ונאמר לנו שזה מראה בפירוש שהכימותרפיה עובדת. הרגל נראתה מעוותת אבל פורים בפתח וצריך לחשוב על תחפושת, תחפושת שתאחד את הקרחת ואת הגבס. ואז זה קפץ - "אוואטר אנג", כשף אדמה, אוויר, מים ואש. חברה תפרה את התחפושת, וגיל היה נראה מדהים.
דאגנו שיום פורים יהיה יום טוב, מספיק זמן אחרי הכימו. הלבשנו ואיפרנו אותו ולקחנו אותו לבית הספר. לא היה מאושר ממנו, הוא היה בעננים! בכיתה חיבקו, אהבו ושיתפו פעולה. בצילום הכיתתי הוא לא היה מוכן להצטלם עם הליכון וחיבק חבר כדי לא ליפול.
ואיפה אני? נעלמתי. סגרתי עסק וכל כולי בהתמודדות האישית משפחתית, עם גיל או עם הגדולים, עם בעלי או ההורים. הפכתי למסבירה, למגשרת, לצוות הווי ובידור, למטפלת ומנקה, למבשלת ומאלתרת, לממציאה רעיונות ומשפרת החלטות. הפסקתי לרקוד ריקודי עם והפסקתי להתאפר. מחקתי את עצמי כדי שהמצב אליו נקלענו לא יפריע לאף אחד מבני המשפחה.
הכותבת היא אמא של רון, ניר וגיל. בני המשפחה מלווים על ידי עמותת גדולים מהחיים
לפנייה לכתב/ת 
