משחק כדורגל ישראל-ספרד וחלום אחד של ילד
כשהבן של אייל דורון הודיע לו שהוא לא מספיק טוב לדעתו בכדורגל וזה מציק לו, הם החליטו לקחת את העניין כפרויקט. אז מה הקשר בין המשחק של נבחרת ישראל, סטיב ג'ובס והילד הכי מקובל בכיתה ו'?
השבוע איתמר הודיע לי שהוא לא מספיק טוב לדעתו בכדורגל וזה מציק לו. מעניין איך כדורגל תופס פתאום, בשלב מסוים וקצר בחיים, חשיבות חסרת כל פרופורציה. האמת שבתור ילד בן 11, ילד כמו איתמר היה נראה לי במצב מושלם - מקובל, עם חברה ומצליח בלימודים. הוא עבר לבית ספר חדש ושכונה חדשה לפני כמה חודשים ומשתלב עם הכל, ועדיין, כל זה מתגמד בתחושה שלו מול החוויה בהפסקות כשמשחקים כדורגל.
נכנסתי איתו לשיחה ארוכה ואמיתית בנושא. לא תמיד יש לי אנרגיה ותשומת לב, ושמחתי שלא הייתי בגרסה המותשת שלי באותו ערב. שאלתי אותו עד כמה כדורגל מעניין אותו, כי פתאום הוא רוצה רק את זה וללמוד ולהתאמן רק בזה. "אם זה מעניין אותך", אמרתי לו, "בוא תלך על זה ברצינות. נשיג לך מורה וקבוצה, לא כדי להיות שחקן, אלא כדי להתמיד במשהו. אבל לא פורשים אחרי שני אימונים", הדגשתי בפניו, "לא מצפים להיות טובים אחרי שבועיים, כי זה לא יקרה".
איתמר אמר שהוא הבין ושהוא רוצה, ואני ביקשתי ממנו לחשוב על זה ולדבר איתי, אבל לא עכשיו, לא הרגע. קבענו שנמשיך מחר. שעתיים אחרי השיחה שלנו נבחרת ישראל עלתה לשחק מול נבחרת ספרד במוקדמות המונדיאל. וכן, היא שוב הובסה. זה היה המשחק הראשון של הנבחרת שישבנו לראות בחגיגיות בביתנו החדש, ועם הפופקורן מהסיר החדש והמיוחד שקנינו. אחרי עשר דקות של משחק היה ברור שזה "לא כוחות", אבל באופן קיצוני. קיוויתי שלא ייגמר 0:5, נגמר 1:4 וגם, בהרבה מאוד מזל. הספרדים שלטו באופן מוחלט וטוטאלי, וכל הבחורים החסונים שלנו, עם השיער ג'ל המטופח, נראו אבודים.
רגע השיא שלי
נזכרתי בילדות שלי, כשאני הייתי בכיתה ו'. בכל הנערים המאיימים שזינקו למגרש באמצע ששיחקנו וצעקו: "זוז" ו"תן", ואז בעטו את הכדור בטיל לשער הרחוק. הם בעטו כל כך חזק וכל כך מהר, שהבטנו עליהם כמו על אלים, כמו על גברים בלתי ניתנים לעצירה. שעות התאמנתי בחצר כדי לבעוט כמוהם. בבניין לידנו היה נער בשם מיקו, כדורגלן מופלא. הוא היה מבריק ומעורר התפעלות, וברחוב שליד היה את באומן. הם להטטו בכדור והשאירו את כולנו עם הלשון בחוץ. הייתי בטוח שזה כדורגל, לא הבנתי שיש משהו אחר לגמרי שנקרא כדורגל אמיתי, כמו זה שהספרדים משחקים. גדלתי וראיתי את שחקני הנוער והבוגרים, ואת הגבר-גבר עם הג'ל בשיער והחברה הדוגמנית, שנהיה שחקן כדורגל בליגה.
היו לי את ההישגים הקטנים שלי, בהפסקה בבית הספר היסודי בכיתה ו' התחלתי לפרוח בכדורגל והייתי טוב. אני זוכר את הרגע שהשחקן הכי טוב בשכבה, שלמי קרדי (אם אתה קורא את זה תרים טלפון), אמר: "אייל דורון צריך לעשות כוחות". היה רגע של שקט. הוא התעקש וזיו לא הסכים. אז זיו ואני, שעשה עד אותו רגע כוחות, שיחקנו "אחד על אחד" כדי לראות מי צודק. כולם ישבו לראות ואני ניצחתי בגדול, ומאז אותו יום שלומי ואני היינו הכי נחשבים ורק אחר כך הגיעו כל השאר. קשה לחיים להתחרות בשיא כזה. אולי רגע הלידה של הילדים, אבל רק אולי. נכנסתי למועדון הנחשק. זה לא באמת עזר לי כמו שחשבתי, וחגית, הבחורה הכי שווה בכיתה, בחרה את זיו, אבל הלכתי בגאווה והביטוי "להרגיש בעננים", נראה דל ולא משקף.
לטורים הקודמים:
- המשפחה שלא מפחדת משינויים ועוברת דירה כל 4 שנים
לכן כל כך נדהמתי לראות שוב את שחקני נבחרת הכדורגל שלנו מובסים ככה. הם הרי סופר-מיקו, הם כולם באומן בריבוע. לאן כל זה נעלם? הרגשתי מרומה, ומה זה אומר עלי שהתקבלתי לעשות "כוחות"? ולמה הכדורגל שלנו כל כך כל כך מביך? ואיך יכול להיות שמתקיים פער בלתי נסבל כזה בין הייטק, ווייז, מובילאיי, חיל האוויר לבין כדורגל? כל כך הרבה כישרון של יזמות ויצירתיות יש במדינה הקטנה שלנו, ושום דבר מזה לא עוזר לספורט הכי פופולרי בארץ להתרומם.
כל מה שאנחנו לא אוהבים במדינה שלנו מתנפץ לנו בפנים כשצופים במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. כל הצלחות ההייטק מסתירות את האמת: שאנחנו שכונה. פתאום כל הגבריות של מבצע אנטבה, סיירת הצנחנים וכוכבי הילדות בשכונה, נעלמים ומתפזרים באבק.
אתה באמת אוהב כדורגל?
ניסיתי להסביר לאיתמר בבוקר את כל מה שהבנתי בלילה, שהכי רחוק שהוא יגיע בעוד חצי שנה זה לעשות "כוחות" בחצר של בית הספר, במדינה שהיא שכונה ולא נחשבת בעולם הכדורגל. שכל מה שמעסיק אותו עכשיו בהפסקה זה בעצם אשליה אחת גדולה. את איתמר זה לא מעניין ובצדק. את כל מה שהבנתי על הילדות שלי, אני יכול להשאיר לעצמי. יש לו את הדרך שלו. ובכלל, הכל יחסי. במרחב שבו אתה חי וגדל ופועל אתה רוצה להיות טוב מאוד, אם לא הכי. "סטיב ג'ובס היה טוב בכדורגל?" שאלתי אותו, ו"המייסדים של גוגל שאתה כל כך אוהב? אתה באמת מתעניין בכדורגל? אני רצתי כל הילדות עם כדורגל בשכונה ולא בטוח שנהניתי".
השיחה שלנו ניסתה לפחות להיות על חשיבה עצמאית ועל לחץ חברתי, ועל מה באמת חשוב לנו בחיים. "אני רק רוצה שתבין עם עצמך למה אתה רוצה את זה וכמה באמת", אמרתי לו. בערב קראנו לגיל, איש יוצא דופן שמפעיל קבוצות כדורגל, כדי לדבר איתו. איתמר הלך לכל מיני חוגים עד היום כי הוא פשוט הלך, ורציתי שפעם אחת הוא יבחר משהו ויתייחס אליו כמו סוג של פרויקט. ברור שהוא יוכל לפרוש אם הוא באמת ירצה, אני לא מגדל אלוף אולימפי לקרב עשר, אבל הרעיון הוא להבין למה אנחנו רוצים דברים ואיך אנחנו משיגים אותם. אני תמיד מזכיר להורים את העיקרון: מומלץ כמה שפחות כללים בהורות, אבל גם המעט כללים האלה - שיהיו ערכים שגם אתם כהורים מכבדים ומיישמים.
פרויקט חדש
אמא ואבא של איתמר משקיעים במה שחשוב להם, יותר נכון במה שהם בוחרים שחשוב להם ולכן קל לי לדרוש את זה ממנו. כדאי גם לזכור שיש שלושה דברים שאם לא השקענו בהם לפני גיל 15, נאכל את הלב אחר כך: שפות, אימון פיזי ומוסיקה.
אם הילד מראה נטייה ורצון לאחד מהם, כדאי לעזור לו. יום של אימון בכל אחד מאלה בגיל 10, שווה בערך לחודש של אימון בגיל 30, אם בכלל. איתמר לחץ יד עם גיל, נראה מה יהיה מכל זה. הוא פרש למחשב, שם הוא משוחח באנגלית המושלמת שרכש, ואני נשארתי להרהר בילדות שלי כשהייתי גם אני בכיתה ו'.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מעניין איך כדורגל, עם כל הכבוד לעולם החדש והטכנולוגי, ממשיך לתפוס מקום כל כך מרכזי בסיפור ההתבגרות של ילדים. יצאתי להליכה, האימון כושר הכי גדול שלי בשלב זה של חיי, וחלפתי על פני מגרש בו שיחקו ילדים.
אומרים עליהם שהם במסך כל הזמן ועם הנייד, והאמת היא שהם מחכים להפסקה לשחק כדורגל ולראות אם יצליחו להבקיע שער. נראה מה יקרה עם הפרויקט החדש שלנו. הבטחתי לעצמי לבחור פרויקט אחר במקביל, כי אי אפשר רק להטיף לילדים שלך. יש לי שבוע להחליט מהו יהיה. דש למיקו, לבאומן ולשלומי קרדי, שפעם היו כל עולמי כמעט.
ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית, מייסד שיטת SEISEI
לילדים ונוער
מה כדאי לבדוק לפני שרושמים את הילדים לחוגים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
