לעשות עם הילדים משהו שלא עשיתם מעולם
אם אתם רגילים ללכת עם הילדים לאטרקציה ולעמוד יותר מדי זמן בתור, לחזור בשבת אחר הצהריים לתוך הפקקים וללכת לבית מלון שמפוצץ באנשים, לד"ר אייל דורון יש הצעה די מפתה עבורכם
מכירים את זה שאתם יוצאים לחופשה בחו"ל ויש תור ארוך בנתב"ג? ואתם מנסים להיכנס לפארק חוויה עם הילדים ויש תור גדול? מכירים גם את זה? לא טוב אם כן. החיים שלנו נראים לפעמים כמו חיים בברירת מחדל: יום הולדת בפארק, חופשה משפחתית בסופשבוע, לחזור בשבת אחרי הצהרים לתוך הפקקים, חוגים ליד הבית, בית ספר ליד הבית, קוראים את "חמישים גוונים של אפור", מזמינים ארוחת בוקר בשישי בבוקר "רק שנינו" ועומדים בתור לשטיפת רכב בערב החג.
לטורים הקודמים:
תמשיכו ככה והדרך קצרה לחתונה גדולה "כי אין ברירה אחרת" ואז אתם כבר "ככה" מללכת לטיפול זוגי, לשפץ את הבית ולהתמוטט נפשית, להגיד ש"לאיקאה יש דווקא אחלה מוצרים" ולהתגרש כי "זה אף פעם לא התאים באמת". אחר כך אל תבואו ותגידו "לא ידענו". פעם ב... מומלץ מאוד לא להכיר את זה, אלא לנסות משהו אחר.
הכול פועל בשבילנו
ביום שבת אלונה ואיתמר רצו מאוד ללכת למתחם טרמפולינות גדול ומרשים. קרן הסכימה בתנאי אחד - שבתשע בבוקר, עם הפתיחה, אנחנו שם. יש את הריח הזה כשקונים משהו חדש? הכי קרוב זה מקום שנפתח רק בשבילכם. לחצי שעה, אבל רק בשבילכם. עשרות טרמפולינות, אטרקציות, מזרונים צבעוניים, מרחב שלם.
חניה אוורירית וריקה, האנגר ענק מרופד במזרונים בולמי זעזועים, בריכות ספוג, שני אבות עם ילדים קטנים שהתעוררו מוקדם ושתי נערות מתעמלות מקצועיות שעושות פליקפלאקים וסלטות למתקדמים ממש. האורות מהבהבים באולטרה סגול עם מוזיקת גרוב בשעות עגולות, דיסקו מושקע לחמישה אנשים. אנחנו מקבלים צמידים שיזהו אותנו, אבל הכול אינטימי. אנחנו זה אנחנו, לא אנשים שעונדים צמיד. הכול פועל בשבילנו. יש בעיה אחת, כי אין אף פעם תוכנית מושלמת - צריך להמתין שהברד יהיה מוכן, עשר דקות שלמות. חוץ מזה, גן העדן רק שלנו.
הבעיה היא שגדלנו על ה"קיץ של אביה", ועל החרדה שלא יגיעו אנשים. ועל הפחד שלא ירקדו בחתונה ולא יהיה שמח. ועל כיכרות ביום העצמאות ש"שמח" באמת בהן זה רק אם אתה בדוחק, לא נושם, מרוסס ומקבל פטיש בראש. הרגילו אותנו לזה, אבל הגיע הזמן שנצא מזה קצת.
פחות תורים ועצבים
פעם ב... תגיעו למקום לא בשעה של ברירת המחדל. פעם ב... תלכו למקום שהוא מחוץ ל"רשימה". פעם ב... תנסו ותגלו שהחוויה אחרת ומשכרת. אט אט יתחילו להגיע אנשים וכשאתם יוצאים, סחוטים ומאושרים, "הם" עומדים בתור. "הם" - האנשים של ברירת המחדל. הם - שיבלו רבע מהזמן בהמתנה בתור ועוד רבע מהזמן בניסיון לפלס את דרכם. "הם" שלא מבינים בכלל איך היה פה שמח לפני שהגיעו.
החיים כברירת מחדל נוחים ומפתים, אבל הם כמו וירוס שמשתלט עליכם. הדרך היחידה להחלים היא להתחיל בהרגלים קטנים ששוברים את המטריקס. זה נכון, מבחינה פילוסופית עמוקה, גם כותב שורות אלה הוא חלק מה"מטריקס". אין באמת "אי בודד" ושונה מכולם. אולי ה"מרידה" שלי היא קצת פתטית, אבל היא לפחות באה עם פחות תורים ועצבים ויותר ריח נעים של חדש, וזה גם משהו.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני מתעקש לטעון שהחוויות הקטנות האלה מחוץ ל"ברירת המחדל" נושאות משמעות עמוקה מאוד לחיים שלנו בכלל: חיים במסלולים מתוכננים וקבועים מראש. ההרגלים האלה שגולשים אל הזמן הפנוי ומעצבים אותו, מעצבים גם את התודעה שלנו. אתם יודעים משהו, גם את הנשמה שלנו. לא יכול להיות אחרת. חשיבה אוטומטית ונוקשה שמלווה בהרבה הרבה מתח, ולחץ ועצבים. הצפיפות והתור הם מטאפורה, והפקק המתארך הוא סימן אזהרה: "תתחילו לחשוב באופן עצמאי יותר".
אנחנו הרי לא אומה שאוהבת לעמוד בתור וגם לא יודעת לעמוד בתור, ומשום מה אנחנו מתעקשים להגיע שוב ושוב למצבים האלה. החיים כברירת מחדל, הם מחדל.
ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית, מייסד שיטת SEISEI לילדים ונוער
לפנייה לכתב/ת 
