ההורים של היום

בוקר. פיהוקים, תסרוקות, "לא בא לי כריך עם חומוס", "אני רוצה רק עם חומוס", "אז גם אני רוצה רק עם חומוס", "אין חומוס", בכי לא פרופורציונאלי על חומוס (שלי, כן?), מלא נשיקות וביי, נתראה עוד חמש שעות גג.

אני מתיישבת מול המחשב, מנסה להשלים משפט קוהרנטי כשהמוח שלי מרגיש כמו פלסטלינה ששכחו בשמש, ואז זה מתחיל. דינג. דינג. דינג. הוואטסאפ. דינג. דינג. לא, אני לא כזאת פופולארית. דינג. דינג. יש פשוט יום הולדת לילד מהגן של הבת שלי וכולם חייבים לומר לו שהוא הילד הכי הורס אבר וההתרגשות היא אדירה ודורשת מלא אייקונים.

דינג. דינג. יש מבחן בתורה מחר בכיתה של הבת הגדולה. דינג. דינג. מי אמר למי ובאיזה הקשר? דינג. דינג. שוווילהלילהלי (החלפתי סאונד). שווילהלילהלי. עשרת אלפים תמונות של ילדים לא שלי, פלוס תמונה עם רבע רגל של הבת האמצעית. נגמרה שנת הבוקר של התינוקת. שומרת קובץ עם כותרת "טור מספר 19" ועוזבת את המחשב.

צרור הודעות בווטסאפ של ההורים(צילום: shutterstock)

הסתדרתי מצוין לבד

מי שעוקבת אחרי הטורים שלי (היי דודה אמירה, מה המצב?) זוכרת שסיפרתי בטור קודם על אמא שלי שחזרה לעבוד כשהייתי בת שלושה שבועות. בדור שלנו, הורים צעירים אוהבים להשוות סיפורים על עד כמה מוקדם נשארנו לבד בבית וכמה היינו עצמאיים כילדים, כמו "אמא שלי חזרה לעבוד תוך כדי שילדה אותי", ו"אני הכנתי לעצמי צהריים לבד כבר כשהייתי עובר".

והנה בא הסיפור שלי - כשהייתי ילדה קמתי כל בוקר משעון מעורר שליד המיטה שלי, הוצאתי מה שנשלף מהארון או מה ששכחתי על הכיסא, נעלתי נעלי אולסטאר בצבע ורוד ויצאתי מהבית. לבית הספר הגעתי בעזרת שני הדברים המוזרים האלה שמחוברים אלינו מתחת לתחת, נו, איך קוראים לזה... רגליים? בצהריים הייתי חוזרת הביתה, שוב עם אותו אמצעי התניידות, מכינה לעצמי משהו לאכול ויוצאת לשחק עם חברות בשכונה.

ההורים שלי לא ידעו מתי יש לי מבחן, מה המערכת למחר ומה הטלפון של המורה בבית. היום אנחנו מסיעים את הילדים לבית-ספר, לגן, לחוגים ולחברים. אנחנו לא רק יודעים שיש מבחן בתורה מחר ומה אמרו בנות רעואל למשה, אנחנו גם מקבלים חרדת מבחנים וכותבים מיילים מטרידים למורות על כל שטות.

שרי אלפי בילדותה. הכינה לעצמה לאכול משהו ויצאה לשחק עם חברות בגינה

למצוא את האיזון

כולם מדברים על "הילדים של היום", אבל בואו נדבר רגע על ההורים של היום. הורים היום מעורבים עד הפרטים הקטנים ביותר במה שמתרחש בחיים של הילדים שלהם. הנה המחשה לדוגמה, אבא שלי עד היום לא זוכר את השם של חברה שלי שאני מכירה מהיסודי, אני לעומת זאת יכולה להגיד לכם את שמות כל החברות של בנותיי כולל מה הצבע האהוב עליהן ומי אלרגית לבוטנים.

נדמה שמרוב שנשבענו שלא נהיה כמו ההורים שלנו, הלכנו רחוק מדי אל הצד השני. ומה באמת נכון וטוב? כנראה מה שנמצא איפשהו שם באמצע. כי עכשיו זה לבדוק בשבילם אם יש שיעורים ולדבר בשבילם עם המורה, אחר-כך זה לגעור במפקד שלהם בצבא ולהישאר שבת במקומם, ולהכין בשבילם מצגת למשרד ולבקש מהבוס שייתן להם העלאה כי הם באמת הילדים הכי חמודים בארץ ומגיע להם.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

זה חשוב מאוד להיות מעורבים, כדי שידעו כמה אכפת לנו וגם כדי לשמור עליהם, אבל יש בהחלט מה לדבר על הדרך בה אנחנו מעורבים, כי הילדים של היום הם בדיוק כמו הילדים של פעם. מי ששונה זה אנחנו, ההורים. אם נזכור את זה אולי נצליח למצוא את האיזון.

לתת להם גם לדבר בשביל עצמם ולחוות דברים בלי התיווך המתמיד שלנו. לשמור על הסקרנות שלהם ולגלות את שלנו מחדש, כשערוצי התקשורת בינינו לבינם פתוחים כל הזמן. עם קצת פחות דינג, דינג ושוווילהלילהלי, וקצת יותר שיחות נטולות אייקונים בפנים מול פנים, נדמה שכולנו נרוויח.

עכשיו תנו מבט לנייד ותראו כמה הודעות קיבלתם בזמן שקראתם את הטור. אם פחות מעשרים, אתם כנראה לא הורים לילדים מתחת לגיל עשר או ששכחו לצרף אתכם לכאלף קבוצות. סמיילי-ספק-שמח-ספק-עצבני-עם-גבות-מורמות גם לכם.

הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואמא לשלוש בנות קסומות