טעויות שהורים עושים כשהילד נושך
זה לא נעים כשהילד שלכם משאיר סימני "שעון" על ילדים אחרים אבל במקום לכעוס עליו אפשר לעזור לו להיפטר מההרגל. מה כדאי לעשות ומאילו תגובות חייבים להימנע
תופעת הנשיכות שאופיינית לפעוטות יכולה לגרום למבוכה לא קטנה אצל הורי ה"נשכן" ואף לגרום להימנעות מביקורים אצל ילדים אחרים ומשחקים בגינה. יש המתייחסים לתופעת הנשיכות כסוג של חריגה המחייבת טיפול פסיכולוגי, ומנגד יש הטוענים שמדובר בתופעה נורמטיבית ואין צורך להתרגש ממנה.
נשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" השכיחה למדי בקרב פעוטות בני שנה עד שלוש. אל מנגד אין לעודד את אותה תוקפנות "טבעית" אשר תואמת את התפתחות הילד ובוודאי שלא להתעלם ממנה. ילדים בגיל שנה עד שלוש נמצאים בתהליך סוציאליזציה מואץ, במהלכו לומדים בין היתר, מה מותר ומה אסור ואיך ניתן להביע כעס ותסכול בדרכים יותר מעודנות. תפקיד ההורים והמחנכים במסגרות החינוך לגיל הרך הוא להיות סוכני סוציאליזציה מבינים ומכוונים את ההתנהגות הרצויה של הילדים.
אולי יעניין אותך גם:
- תרגילים שיעזרו להתפתחות תינוקות
- תשכחו מכל מה שידעתם על טקס שינה
- 12 דברים שהורים צריכים לעשות למען עצמם
מהי נשיכה?
נשיכה היא אפוא סוג של תוקפנות פיזית. תוקפנות פיזית כוללת שימוש בכוח פיזי על מנת להביע כעס או תסכול או על מנת להשיג מטרה (צעצוע, קדימות לתור במתקן בחצר ותשומת לב). רוב הפעוטות בני השנה עד שלוש מפגינים תוקפנות פיזית ישירה שמהווה בתחילת דרכה סוג של תקשורת בין אישית מבלי שהפעוט יתכוון לפגוע. התנהגות זו הולכת ופוחתת לקראת גיל שלוש, בשעה שהילדים לומדים לתקשר באופן יעיל באמצעות מילים ולומדים לווסת את הביטוי של הרגשות וההתנהגות שלהם.
למה הם נושכים?
בבסיס ,יש לזכור שהתוקפנות טבועה במין האנושי וכאמור במהלך שנות החיים הראשונות, לומדים רוב הילדים לתקשר, להביע כעס ולנהל מריבות וקונפליקטים בדרכים שאינן כוללות תוקפנות. עם זאת, יש כמובן הבדלים בין אישיים נרחבים בין ילדים בשכיחות, עוצמת ודרך הביטוי של התוקפנות הפיזית.
נמצאו מספר גורמים שעשויים להביא את "פוטנציאל" הנשיכות מהכוח אל הפועל. חשוב ביותר להיות ערים לקיומם של גורמים אלו, ולזהות בכל מקרה של ילד נושך את ה"טריגרים" של הנשיכות. דרכי הפעולה נגזרות מזיהוי מקור הנשיכות.
הגורמים שמדרבנים פעוטות לנשוך כוללים:
1. קושי או היעדר יכולת לבטא צרכים, רגשות ותסכול במילים.
2. חשיפה או חוויה של גירויים בסביבה כעוצמתיים מדי עבור הילד. הדבר תלוי כמובן בסף הרגישות האישי של כל פעוט. לדוגמה, סביבה שנחווית על ידי הפעוט כרועשת, צפופה או מסנוורת מדי עלולה להביא לנשיכות.
3. ניסיון להתנסות ולהכיר את הסביבה ודרך הפה.
4. עייפות יתר.
5. צמיחת שיניים או צורך של גירוי בפה.
6. "חיזוקים" שמקבל הילד מהסביבה הקרובה בעקבות נשיכותיו (לדוגמה, מבוגרים צוחקים בעקבות התנסויותיו הראשוניות של הפעוט לנשוך ואף שימוש בנשיכות על ידי בני משפחה כדרך להביע חיבה כלפי התינוק).
(צילום: shutterstock)
מה לא עושים?
• נמנעים מלצחוק כשילד נושך אותנו המבוגרים.
• מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם הוא נראה "בדרך לנשוך" כדאי לנסות להסיט אותו מהמצב, להציע לו לעסוק במשהו אחר.
• אם מתרשמים שהילד מתקשה לבטא במילים את רצונותיו, יש לצאת מגדרנו לנסות להבין את רצונותיו ולספק אותם לפני הנשיכה. אפשר לסכם עם הילד על דרך להביע מצוקות מילולית או לא מילולית ולתת לו הרגשה שמבינים אותו ונותנים לו כלים חלופיים להבעה עצמית.
• במקרים של צורך בהתנסות דרך הפה או צמיחת שיניים רצוי להציע לילד נשכן או כדור גומי או חפץ אחר שמתאים לנשוך.
• נלמד את הילד לבקש דברים מילד אחר או לפנות למבוגר כדי להשיג את מבוקשו כתחליף לנשיכה.
• לא מתעלמים
• לא מאבדים שליטה ומושכים לו ביד
• לא מציעים לילד שנושך לנשוך אותו בחזרה!
• לא מכנים את הילד בשמות מעליבים: "אתה כלב - רק כלבים נושכים", "אתה ילד רע"," אין לי כוח אליך" וכדומה.
• לא מענישים את הילד
• לא אומרים לפעוטות אחרים להתרחק מהילד הנושך
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אז מה עושים?
יש להבחין בין נשיכות חד-פעמיות של פעוטות לבין מקרים חוזרים ונשנים של נשיכות. על מנת להיטיב להכיר את נסיבות הנשיכות בכל מקרה ומקרה, יש לצפות מקרוב על התנהגות הילד כשהוא מצוי באינטראקציה עם פעוטות אחרים - בעיקר במשחק חופשי.
מה קרה לפני הנשיכה? עם מי ובמה שיחק הילד? מי הילד שנושך? האם מדובר בקורבן "קבוע" או בקורבן מתחלף? מה עשה הילד שנשך? באיזה מקום ובאיזה עיתוי קרתה הנשיכה? איך הגיב הילד שנושך? איך הגיבו המבוגרים בסביבה לנשיכות של הילד?
ממצאי התצפיות האלו יובילו לבניית תכניות התערבות: למניעת הנשיכות עד כמה שניתן ולגיבוש דרכי פעולה מיד אחרי הנשיכה - אם היא בכל זאת יוצאת לפועל.
במקרים של נשיכות תכופות: יש לבנות תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות, במסגרתה מקבל הילד חיזוקים חיוביים על כך שמתאפק מלנשוך כל פרק זמן שהוא מעט קצר יותר מתדירות הנשיכות. אם לדוגמה הוא נושך אחת לחצי שעה ניתן לו באופן שיטתי חיזוק חיובי כל עשרים דקות. כל עשרים דקות נאמר לו "יופי, נהדר שאתה מתאפק".
כש"תופסים" את הילד מיד אחרי הנשיכה אומרים לו בקול תקיף וחד-משמעי (אבל מבלי שנתפרץ עליו ונאבד שליטה בעצמנו): "אסור, לא נושכים. זה כואב", תוך הסתכלות בעיני הילד. מתפנים גם לקורבן ומנחמים אותו. מאפשרים לילד להמשיך בפעילות, ממשיכים לעקוב אחרי התנהגותו ומזכירים לו שאם הוא רוצה משהו הוא יכול לפנות אלינו.
ד"ר קלודי טל היא ראש החוג לתואר שני במכללת לוינסקי לחינוך ופסיכולוגית ילדים בהכשרתה
