כך מרגיש ילד עם "פוטנציאל לא ממומש"
הוא הרגיש ייאוש משולב בתקווה בכל שנה לקראת סוף החופש וקיווה שאולי הפעם שנת הלימודים תהיה מוצלחת יותר מקודמתה. שמר ארזי על ילדות עם הפרעות קשב וריכוז, והחששות לקראת החזרה ללימודים
אמצע אוגוסט. בחוץ החום מהביל ובאוויר תחושת חופש ושחרור, אך אצלי מתחילה לחלחל תחושת הכבדות. אט אט החיוך נעלם, ארשת רצינות שלא לומר ייאוש מתחילה לבצבץ, הגוף מתכסה בקדרות ושמחת החופשה נעלמת. וכל זאת על שום מה? על שום הידיעה שעוד שנת לימודים עומדת להתחיל מעבר לפינה.
מתכנס בתוך עצמי, בראש מתחיל להתנגן אותו תקליט שחוק של ייאוש משולב בתקווה שאולי והפעם השנה תהיה מוצלחת יותר מקודמתה, מריץ בראשי תרחישי גבורה ידועים כיצד השנה את כולם אפתיע - למורים אקשיב ולא אפריע, אכתוב הכול ולא אשכח ציוד, את שיעורי הבית אכין במלואם וההורים לא יוזמנו חדשות לבקרים לשיחות אודות "הפוטנציאל שלא ממומש".
אם רק תתאמץ
ימי סוף חופשה. לא כיף. עסוק בהבטחות לעצמי ולסביבה שהשנה זה יקרה, כמו כולם אהיה. בכדי להוכיח רצינות מתחיל לעטוף את הספרים, נותן שמות לכל מחברת, מתאמץ לכתוב יפה וברור ומראה להורי בגאווה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הם מביטים בי באותו מבט של ייאוש, מהול בתקווה עם הרבה חשש וקורטוב של ספק הפתעה ופוצחים במונולוג המוכר והמייאש עד כמה חשוב להשקיע והשנה זו השנה הכי חשובה בחיים. "אם רק תתאמץ, בקלות תצליח". ואני שותק. יושב מולם ואחרי דקותיים נעלם.
שומע רק רעש מסביב ושוב הייאוש מתפרץ, הגוף מתקשה והלב מבקש לזעוק "אם הם רק היו מבינים אותי". המונולוג נמשך ואני מזמן לא איתם, רק מהנהן בראשי בהן מנומס ומחכה שהסיוט יסתיים כאן ועכשיו. כך כבכל סוף עונת קיץ, אותו טקס שבירת חופשה והתחלת שנת לימודים כאובה נוספת.
עברו שנים רבות מאז סיימתי את בית הספר, ועדיין בכל שנה אותן התחושות ואותו הכאב מציפים ולא מניחים לי. כנראה שאיני לבד. ילדים רבים חשים כך. מרגישים שהם לא חלק מהחגיגה, מודאגים וחסרי מנוחה.
בבגרותי הבטחתי לעצמי לעשות ככל שבידי למנוע מילדיי ומילדי אחרים לעבור את המסע הכבד שעברתי. ניסיתי לחשוב מה יכול היה לעזור? האם אפשר לעשות אחרת? מה יגרום לילדים שכמותי לזיכרונות טובים יותר? עלו במוחי מספר דרכים היכולות לסייע. בראש ובראשונה - קבלה והכלה. נכון, האתגר הוא גדול. גם אתם, הן ההורים והן אנשי החינוך, מתוסכלים, אך אתם אמורים להיות לעוגן לאותם ילדים.
תנו לקולות הפחד לצאת
הם מביטים בכם ומבקשים מכם לשאוב את הכוחות (שלעיתים בתוכם אין) בכדי להמשיך קדימה. דווקא כעת, רגע לפני שחוזרים למסלול החיים הרגיל פיקחו עין ולב, חבקו אל ליבכם את הילדים שעצם הידיעה שחוזרים לשגרה מכבה אותם בשניה.
גלו סובלנות וחמלה ותנו מקום לכל תחושות הכעס והייאוש שהם מבטאים. אל תבקרו ואל תשתיקו. תנו לקולות החשש והפחד לצאת, וכך תאפשרו מקום לתחושות התקווה והאמונה לחדור פנימה. חזרו על אותם משפטי חיזוק והדהדו אותם במרחב, גם אם הילדים מבטלים אותם. הם חודרים ונשארים שם.
קראו עוד:
- קשב וריכוז: הדרכים היצירתיות שעוזרות לילדים
- 5 שאלות שצריך לשאול את הרופא על הפרעות קשב אצל ילדים
- זו הסיבה שהספינר מזיק לילדים עם הפרעות קשב
הדגישו את ה"יש" מול ה"אין". לרוב אנו עסוקים במה שאין, במה שחסר, במה שלא הושג ומתייחסים ל"יש" כמובן מאליו. הבליטו ותנו מקום לכל עשייה חיובית, לכל הצלחה ולו הפעוטה ביותר, על מנת לאפשר לתחושת המסוגלות להבנות.
הפחיתו במלל ובהסברים והוו דוגמה להתנהלות ראויה. ילדים לא לומדים ממה שאומרים, אלא מתוך הדוגמה האישית שאליה הם נחשפים. אתם ההורים והמחנכים משמשים מראה כיצד החיים נראים ומתנהלים בצורה מותאמת, לכן שימו לב לדיבורכם ומעשיכם.
הורים ומחנכים יקרים, אכן אתגר גדול ולא קל עומד בפניכם. נכון, לא מעט רגעי תסכול וחוסר אונים, אך כשאתם מאמינים בעצמכם ובי - בצוותא נצליח להגיע הרבה יותר רחוק ממה שכולנו ציפינו. איני מבקש מכם רחמים או ויתורים, אלא רק בקשה אחת ויחידה: תאמינו בעצמכם ובי, גם כשאיני מאמין בעצמי.
שמר ארזי הוא מומחה לטיפול בהפרעת קשב ולקויות למידה
לפנייה לכתב/ת 
