ההיריון הרביעי שלי - לא מה שחשבתי
עדה אופיר, אם לשלוש בנות, החליטה שהיא רוצה עוד ילד. למרות שחשבה שהכול קטן עליה, פתאום הרגישה שהגוף בוגד בה. אז איך מסתדרים עם הרצון לנוח כל הזמן והצורך לתפעל בית שמח במיוחד?
אני זוכרת את הרגע שהרגשתי מוכנה וזה קרה דווקא בסיטואציה הכי קשה של החיים. היריון שלישי (רביעי אם סופרים את ההפלה הטבעית). הזמן: שבוע 40, המקום: חדר לידה, צירים ללא התקדמות ושלבקת חוגרת שהגיעה בטיימינג הכי לא מוצלח שיש.
הרופאים הסתובבו והמשיכו להתווכח אם זו הייתה החלטה חכמה לזרז את הלידה או שעדיף היה לחכות, בזמן שאני שם מנסה ללדת, אחרי ירידת מים שהם יזמו.
משתוקקת לעוד ילד
שכבתי בחדר לידה ואמרתי לאיש שאיתי, שזה הזמן לילד רביעי. הוא התעלם, ברור שהוא התעלם. הוא היה עסוק בלהבין מה קורה, איך הגענו למצב הזה שבו אני מגיעה עם מחלה לא שגרתית ליום של הלידה. כמה שעות ארוכות מאוד לאחר מכן, כשאני עוד שם, מחכה שהעוברית תבין את הרמז ותחליט לצאת סוף סוף וכשאני רואה כוכבים בעיניים, עייפה, מסוממת מטשטוש שקיבלתי שניסה להקל על הכאב ולהרגיע את הגוף, אמרתי לו שוב - "הגיע הזמן לילד רביעי, ועכשיו".
כן, עם כל הקושי של עבודה כעצמאית בהילוך איטי, לילות חסרי שינה, טיפת חלב, לחץ כלכלי, תמרונים עם שלוש בנות, חוגים ואינספור שעות של הסעות, הרגשתי שהרחם מבעבע, וחיכיתי לא כל כך בסבלנות עד שגם האיש שאיתי יבשיל, ובזמן הזה טפטפתי לו בעדינות שאני משתוקקת לעוד ילד, עוד אחרון ודי.
חייבת עוד ילד
ניסיתי להשתמש בקלישאות "שולחן עומד על ארבע רגליים" ניסיתי לגרום לו להבין למה זה חשוב לי, להבין מה מרתיע אותו. הדבר היחיד שלא התחייבתי שהפעם ייצא בן. אחרי שלוש בנות פחדתי להשלות אותו ובתוך תוכי מאוד רציתי בת רביעית. ראיתי נשים בהיריון, הרחתי תינוקות טריים וידעתי שאני חייבת, פשוט חייבת עוד אחד משלי.
אי אפשר להגיד ששכנעתי, ההחלטה להביא ילד היא החלטה משותפת, היא לא מגיעה מלחצים של צד אחד. זו החלטה רגשית מאוד אבל גם מושכלת, הרי תינוק זה מעבר להיריון, זו אחריות לכל החיים.
כששנינו הבנו סוף סוף שזה הצעד הנכון, הגוף שלי לעומת זאת החליט אחרת. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא בוגד בי. בעוד בהיריונות הקודמים נקלטתי רק מכוח המחשבה, הפעם זה לקח המון זמן. חשבתי שמשהו לא בסדר בי, כעסתי על הגוף שלי שבגד בי, שנאתי את עצמי והרגשתי חסרת אונים.
קראו עוד:
- הורים מספרים למה הם החליפו שם לילד
- "הקושי הכי גדול בחופשת לידה הוא הרגע שהיא מסתיימת"
- 5 הבדלים בין הלידה הראשונה לשנייה
ידעתי שהשעון מתקתק, שהביציות שלי מזדקנות לאט, ואם אני רוצה עוד ילד זה עכשיו, כשהלילות לבנים גם ככה ואני שקועה עמוק בהחלפות ומוצצים, כשקטנה בת שנתיים הסנדביצית בת שבע והבכורה בת עשר, צריך לשמור על פערים הגיוניים. ידעתי שאם לא עכשיו - זה פשוט לא יקרה. כעסתי על הגוף אבל יחד עם זאת, לא הפסקתי להאמין, הייתי חדורת מטרה.
כשהמחזור סוף סוף איחר לא העזתי לקנות בדיקת היריון, כל הזמן הרגשתי שזו אשליה, שמישהו עובד עליי, שבוע וחצי של איחור עד שהעזתי לקנות את הבדיקה, פחדתי להתאכזב ועד לבדיקת הדופק עוד התקשיתי להאמין.
בסלון עם רגליים מורמות על השולחן
אבל משהו קרה כשנקלטתי, ולא, זה לא רק ההורמונים או חודשיים של בחילות והקאות ועייפות נוראית כשאני נאלצת להמציא אינספור מחלות רק כדי שהסביבה לא תחשוד. הגוף שלי יצא מדעתו, שבוע 16 ומרגיש כמו שבוע 36. היריון רביעי - לא מה שחשבתי.
היו המון סימני אזהרה: ורידים שהתנפחו ואסתמה קלה שהיא ירושה מההיריון הקודם. התחלתי לסבול מדליות. אבל נקודת השיא הייתה אחרי יום כיף שלי עם הילדות: טיילנו, אכלנו ארוחות בוקר ביחד, הסתובבנו בהמון מקומות, הוצאתי את העגלה, קיפלתי שוב, הכנסתי לרכב המון פעמים, סחבתי קניות סופר. אחרי היום הזה, מצאתי את עצמי בסלון עם רגליים מורמות על השולחן ובלי יכולת לזוז. הגוף שלי כבר לא הבהב - הוא שיתק אותי.
מסתבר שבזמן שרצתי בין אולטרסאונד אחד למשנהו והתלבטתי אם כן או לא לעשות מי שפיר, הגוף שלי החליט לבגוד בי בפעם השנייה. הוא חייב אותי לנוח, לעצור, לבקש עזרה ולא היה לי ברור איך עוצרים כשאת אימא במשרה מלאה?
בגידה קטנה של הגוף
זה היה אמור להיות היריון מהחלומות. דמיינתי את עצמי עם בטן עגולה מקפצת, כמו האלו מסרטי הקיטש - תמיד מתוקתקת, יפה, חיננית לכולם, אם השנה כזו שהכול קטן עליה, הרי לרוץ אחרי תינוקת בגמילה כשאת עם בחילות היריון ונפיחות ברגליים זה לא נורא וכשאת צריכה לעמוד ולבשל לכל אחת את מה שהיא אוהבת: לחתוך לאחת סלט עם עגבניות, השנייה בלי, אחת אוכלת אורז בלי כלום והשנייה פסטה עם רוטב, זה משתלב מעולה עם הקושי לעמוד יותר משלוש דקות ברצף ובייחוד הקטנה - היא רוצה הכול ועכשיו, ותוך כדי שהיא מחלקת פקודה, היא גם מגיעה עם דרישות חדשות ומיידיות. רגע חמודה, תפנימי, אימא מתגלגלת לאט.
כולם מסביבי אמרו שהגוף שוכח, משתנה, שעבר הרבה זמן בין הלידה הראשונה לנוכחית, שאני לא זוכרת, וכל הזמן עלה נושא הגיל. אמרו שאני לא צעירה כמו פעם אבל אני עוד לא בת 37 , למי קראתם זקנה?
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
היריון רביעי, ממש לא מה שחשבתי. הגוף שלי מלמד אותי דברים חשובים. בראש ובראשונה לדאוג לעצמי. הוא מלמד אותי למצוא את האיזון בין לרצות את כולם לבין לבקש עזרה. בכל פעם הגבולות נמתחים עד שאני קורסת שוב וכועסת על עצמי שלא עצרתי בזמן.
בודקת שוב ושוב איפה אני מסוגלת להמשיך ואיפה אני חייבת לעצור, שולחת רשימת קניות לאיש שאיתי למרות שאני אוהבת לבחור לעצמי את הממתקים בסופר והוא אף פעם לא קונה מספיק ממתקים (לילדות, מה פתאום עבורי), מבקשת עזרה מחברותיי האהובות ומבשלת על שרפרף במטבח כדי לא להעמיס על הרגליים.
ההיריון הנוכחי לימד אותי שכדי לדאוג לעובר שלי, אני חייבת בראש ובראשונה לדאוג לעצמי. אז החלטתי שעם כל הכבוד לכעס, אני סולחת לגוף שלי על הבגידה הקטנה, הכול נסבל, עם הכול אני אתמודד, העיקר שהעובר ימשיך לגדול ולהתפתח, שהאולטרסאונד הבא יהיה תקין ושהסטטיסטיקות יהיו לטובתי. וכמו שאומרים בפולנית מדוברת - טפו טפו טפו.
משפטים שהורים במשפחות מרובות ילדים שומעים:
לפנייה לכתב/ת 
