"אני אבא שרוצה לבלות עם ילדיו כאן ועכשיו"
רועי בן מנחם, אב לשני ילדים, מעורב בגידולם מהרגע הראשון וגם אחרי הגירושים. "נשים עדיין נושאות יותר על כתפיהן בכל הקשור לחלוקת התפקידים במשפחה, אבל הילדים היום רואים את האבות מנקים, מכבסים, מכינים אוכל, מחבקים ומכילים מתוך תחושת אחריות ולא כי אמרו להם לעשות את זה"
במשך שנים בעבודתי כעובד רחוב (Street Worker) פגשתי אלפי בני נוער ברחובות ישראל, ישבתי איתם פעם בשבוע למשך שעתיים ואף פעם לא הצלחתי להבין איך המפגש הקצר הזה הפך להיות כל כך משמעותי. איך יוצרים קשרי אמון ותחושת שייכות ואיך מפחיתים את תחושת הניכור?
בני הנוער הגיעו שבוע אחר שבוע כי הם היו צריכים מבוגר שיראה אותם, שיקשיב ויתעניין בהם, שייתן להם תחושה שהם בעלי ערך. במפגש ברחוב הבנתי שילדים צומחים מאהבה. לימים הפכתי לאבא, וגמלה בליבי החלטה שמה שנכון לנערי הרחוב נכון גם לבני ביתי.
החלטתי שלא אהיה כמו האבא בספרו של אתגר קרת "גור חתול אדם ארוך שיער": "אבא שלי הוא אדם עסוק מאוד ופעם לא היה רואה אותי בכלל. אבל לא מזמן שמעתי את אימא אומרת לו שהוא חייב להשתדל לבלות אתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש, יצטער. ומאז הוא באמת משתדל, רק שזה לא תמיד מצליח".
"לא עונה לטלפונים כשאני עם הילדים"
אני לא רוצה להצטער. אני נחוש להצליח - לבלות עם ילדיי כאן ועכשיו ולא מחר ואולי. בימים שאני אוסף את ילדיי מבית הספר, חברותיי לעבודה יודעות שאני לא זמין ולא אענה לשיחות חשובות יותר וחשובות פחות. אני משדר לילדיי שהם הדבר החשוב ביותר בזמן שאני איתם. כשאני איתם, אני לוקח לאט את הזמן, והעולם מבין ומחכה בחוץ.
גברים ואבות רבים היום לא מחכים שבנות הזוג יגידו להם להשתדל לבלות עם ילדיהם. הם עושים זאת מתוך תחושת אחריות ושותפות. גברים ואבות רבים לא מחכים שבנות הזוג יאמרו להם להשתדל מכיוון שהם מגדלים את ילדיהם בבתים נפרדים או בהורות משותפת. מציאות זו מטשטשת את הטריטוריות שהיו נהוגות בעבר, והילדים, כמו במקרה שלי, רואים את האבות - מטאטאים ומנקים, מכבסים, מכינים אוכל, מחבקים ומכילים.
אני לא רוצה ולא מנסה ליצור תמונה אידיאלית. גם ב-2017 נשים נושאות יותר על כתפיהן בכל הקשור לחלוקת התפקידים בתוך המשפחה ולמעורבות בחינוך הילדים, ואם נתייחס לרגע ליחס אימהות-אבות בתוך קבוצת הוואטסאפ הכיתתית כמדד, בשתי הקבוצות שאליהן אני שייך היחס נוטה בבירור לטובת האימהות. במכוון או בהיסח הדעת האבות מדירים את עצמם מהשיח הרווח ולעיתים המתיש שמתנהל בקבוצות אלו ומעבירים את המסר שהם מתעסקים בעיקר ולא בטפל, שזמנם יקר ושהם עסוקים בדיוק כמו האבא בספרו של אתגר קרת.
קראו עוד:
- קשב וריכוז: 10 עצות לחיים קלים יותר
- האימהות של ועד כיתה חושפות את כל הסודות
הילדים קולטים הכול
לילדים יש רדאר מצוין, הם קולטים הכול, רגישים למעשים שלנו יותר מאשר למילים שאנו אומרים ויהיו הראשונים שיזהו חוסר אותנטיות. כאשר אני מתכופף לחבק את ילדיי או יושב לצידם כשהם בוכים ומתוסכלים, הם מבינים שאנו לא מעליהם, אלא שאני נותן מקום לטעויות שלהם ושלי ומבקש סליחה אם צעקתי. הם מפנימים שכולנו בני אנוש ושלהודות בטעות זאת גדולה ולא חולשה.
כשהם רואים אותי בוכה, אני מסביר להם שלפעמים אני עצוב וזה טוב ונכון לתת מקום לרגשות ולא לשמור בפנים, ואז הם מקבלים את הביטחון להיות גם חלשים. כשאני מבקש עזרה ומתוודה לפניהם שחלק מכישוריהם עולים על שלי, אני מעביר להם את המסר שידע וחוכמה לא קשורים לגיל.
כאשר אני מחזק אותם על כך שגילו אמפתיה לאחר, אני נותן מקום לכישורים החברתיים שלהם ומעודד אותם להמשיך להתעניין. ברגעים שאני לא מחליט בשבילם אם חם להם או קר, אם הם שבעים או רעבים וכמה סוכריות לקחת מהמגֵרה, אני מלמד אותם דבר או שניים על בחירה.
ולסיום, כמה מילים עליי - אני אבא לשני ילדים בני שבע מנישואיי הראשונים, בן 39 ונשוי בשנית לאלונה, ד"ר לחינוך. הייתי אבא מעורב לפני הפרידה ולפני המעבר לשני בתים ואני אבא מעורב גם היום. ההבדל היום הוא שאני נמצא תחת הגדרה של "אחריות הורית משותפת". את ההגדרה הזאת ניסחנו אני ובת זוגי הקודמת בסיוע של מגשרת ועורכת דין.
בעיניי, כל ההורים באשר הם, מכל מגוון המשפחות, צריכים לנסח חזון משותף שבו הם מתחייבים על אחריות הורית משותפת, מגדירים מה היא כוללת וקובעים איך הם עוזרים ביחד לילדים שלהם לצמוח ולהפוך לאנשים בעלי תחושת שייכות וערך.
הכותב הוא מנהל המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר
כל האמת על הורות:
לפנייה לכתב/ת 
