רגע המפנה בטיפולי הפוריות שלי
כשליאל וודה החלה את טיפולי הפוריות היא הייתה מאוד אופטימית אבל ככל שעברו החודשים הגיעו גם לילות ללא שינה, בכי, תסכול ואכזבה. בשלב מסוים, כשהרגישה שהיא מתמקדת רק בקושי, החליטה לעצור הכול ולשנות גישה. טור אישי עם סוף אופטימי
בחטיבת ביניים היה לנו שיעור "חינוך מיני" שכל מטרתו היתה להסביר לנו מדוע חשוב להשתמש באמצעי מניעה, איך להימנע מהיריון לא מתוכנן או הפלות וכמה שהיריון לא צפוי בגיל צעיר הוא דבר מאיים.
היום אני מבינה שזה קצת אבסורדי שבילדות מחנכים אותנו איך לא להיכנס להיריון אבל אף אחד אף פעם לא לימד אותנו או מלמד את הדור הצעיר על הקושי בלהיכנס להיריון או מה לעשות נכון בילדות כדי לעודד פיריון ופוריות טובים. שהרי לאורח החיים שלנו יש השפעה על היכולת של נשים וגברים להביא ילדים לעולם: תזונה, משקל, טלפונים, קרינה, ספורט, לחץ, שינה וכדומה.
לפני שנתיים קיבלנו בן זוגי ואני את הבשורה על האופציה היחידה שעומדת בפנינו - טיפולי פוריות. ה"מפלצת" הזו שרוב הנשים נמנעות מלדבר עליה, מתביישות בה ומתכחשות לה, למרות שרבות חוות את התהליך. אני הלכתי על כל הקופה - הפרייה חוץ גופית, עם כל החבילה והמשתמע מכך.
כל חודש דקירה בלב
בתחילת תקופת הניסיונות שלנו הייתי מאוד אופטימית. מלאה בביטחון ובידיעה שזה יגיע מהר והנה עוד רגע אהיה אימא. אבל אז עברו חודשים של תסכול ואכזבה בכל חודש שהגיע המחזור. כל חודש מחדש דקירה בלב. סכין. בכי. חוסר ביטחון והרבה שיחות מורכבות עם עצמי ועם דואי, בן זוגי
החלטתי להיבדק. הפגישה אצל הרופא עם תשובתן של התוצאות הייתה כמו גזר דין מוות. גם לי וגם לדואי. היום בדיעבד כשאני מנסה לשחזר מה היה שם אני לא זוכרת יותר מדי, פרט למילה "אימוץ" ויומיים של שקט בבית בלי שאף אחד באמת יכל לדבר על הדבר או בכלל.
הרגשתי שנוצרה התפוצצות מאסיבית וחזקה של האידיאל שבניתי במחשבותיי על היריון ואימהות, אידיאל שלימים גיליתי כאשליה. בועת האידיאליזציה שהתפוגגה הולידה סיטואציה שבה החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח ולא רואה בעיניים. הגעתי נחושה לטיפול הראשון במחשבה שאני חזקה מזה ואעבור כל מה שהחיים מזמנים לי.
קראו עוד:
היריון טבעי אחרי שנים של טיפולי פוריות
בעיות פוריות: מתי יש באמת סיבה לדאגה
שבורה ומרוסקת
הקטנתי את משמעות הדבר כדי לא להתמודד עם המורכבות שבו. דואי ניסה לדבר לליבי, לשאול אם אני מוכנה לזה ולהסביר לי את ההשלכות. אבל אני כמו אני פשוט קפצתי לסיטואציה קפיצת ראש בטענה ש"יהיה בסדר" ואני מוכנה להכול.
העמדתי פנים של סופר וומן שלא מתלוננת על כמויות הזריקות, ההורמונים, הטיפולים, השאיבות, ההחזרות, העוברים הקפואים, הכאבים, לילות ללא שינה, הבכי, הניתוחים הפחד ועוד. דואי כל הזמן שאל אותי - "איך את מרגישה" ובכל פעם עניתי לו בחיוך וחוזקה אבל מבפנים הייתי שבורה, מרוסקת ועצובה.
אין לתאר את התקופה הזו. הגוף שלי הפך להיות מכונה, נפרד לחלוטין מהנפש, כאוב מזריקות שלא נגמרות, נפוח מהורמונים שמשבשים כל שפיות או צלילות ובעיקר תהליך שלקח ממני את היכולת לשמור על אורח החיים הספורטיבי והריצות שהייתי רגילה אליהן כמו אוויר לנשימה.
שכחתי את עצמי
הייתי משועבדת לתהליכים רפואיים והמלצות של פרופסורים שלא הכירו אותי יום בחייהם. כל יום שעבר התקרבתי לאי השפיות והתרחקתי מעצמי. כולם הפחידו אותי וכפו עליי לא לרוץ, לא להתאמן, רק לנוח. שכחתי לשאול את עצמי אם טוב לי, עם מה קשה לי יותר או למה אני מתחברת פחות. שכחתי את עצמי בתהליך.
החלטתי להודות בפני עצמי וגם בפני דואי שזה קשה לי, וזה בסדר. הקושי והפחד הם חלק מהיכולת שלי לעבור הפריה חוץ גופית בהצלחה. החלטתי להקשיב לעצמי ולחזור לפעילות גופנית סדירה.
באותם ימים גיליתי את הישועה שלי דרך מאמנת הכושר שמתמחה בטיפולי פוריות שהרגיעה אותי פלאים וגרמה לי להאמין שהאימונים הם מרשם להצלחה של הטיפול. בעיקר שיניתי את הגישה שלי לנושא. לא המעטתי בחשיבות שלו, לא הכחשתי את הקושי שבתהליך, לא נמנעתי מלעשות שינויים הכרחיים בחיי לטובת שלוות הנפש והרוגע שלי אבל חזרתי למסלול שלי. לאיזון שלי.
החלטתי להאמין בעצמי, בדואי ובגוף שלי. החלטתי להתנתק מגוגל ומכל רופא זועף שמפחיד ואוסר עליי איסורי סרק, החלטתי לחלוק עם הקרובים אליי ולספר להם את האתגרים שהטיפול מביא איתו והחלטתי לא להתבייש במה שאני עוברת אבל הפעם באמת. קיבלתי וחיבקתי את הסיטואציה בשלמות והכלה. עם כל הבכי והקשיים שהיו בדרך - האמנתי שהפעם זה זה, ואנחנו מצליחים. האמנתי שהגוף שלי מספיק חזק ובריא ואוהב ומוכן לאימהות.
אמונה ואופטימיות
טיפולי פוריות אינם דבר של מה בכך. יש להם מטרה ברורה - הבשלה אמיתית בנפש ובגוף להיות מסוגלים לקבל את התואר של הורות ואחריות. כך אני מאמינה. אין להתבייש בתהליך - הוא חלק בלתי נמנע מחיינו הנהנתנים במאה 21. עם זאת, אין להתעלם ממה שצפוי במהלכו: מורכבויות במערכת היחסים, פחדים, כאבים דילמות והמון לחץ.
לכל אישה וגבר שלקראת תהליך של טיפולים אני ממליצה לדבר על המשמעויות, לחשוב יחד איך עוברים את זה בטוב ולא ברע, את מי משתפים (כי צריכים אנשי חיזוק בדרך), ובעיקר והכי חשוב - אמונה ואופטימיות כי הם מקור ההצלחה.
ואם אתם הורים - תלמדו את ילדיכם על החשיבות שבשמירה על אורח חיים נכון ובריא, בין השאר לטובת שמירת הפוריות. זו האחריות שלנו להכין אותם לדבר האמיתי.
הכותבת היא בעלים ומנכלית "liv - להצלחה דרך פעילות גופנית" ונמצאת בהיריון מתקדם
"עצות" שנשים בטיפולי פוריות נאלצו לשמוע:
לפנייה לכתב/ת 
