סיום שנת הלימודים - הגיע שלב הפרידה
"העולם מורכב מאנשים, החינוך מורכב ממפגשים ביניהם, וראוי שנדע כולנו להטות אוזן ולחבק את הקשרים האנושיים שנוצרים במערכת החינוך שלנו". מיקה דפני בטור אישי למורים, להורים ולתלמידים
"תודה אחרונה, לחשובים וליקרים מכל. תודה לכם תלמידים שלנו, תודה על האהבה ועל האמון. תודה שליוויתם אותנו במשך שנים יפות וארוכות. תודה על הכוח שנתתם לנו בכל יום מחדש, על ההשראה שהפחתם בנו כשראינו אתכם ממשיכים תמיד לקום ולא מוותרים. תודה שסמכתם עלינו, שאפשרתם לנו להיות חלק מחייכם ולצעוד ביחד בדרך היפה ביותר שאפשר לבקש. אתם מתנה גדולה ואנחנו גאים בכם, מאמינים בכם בכל ליבנו וסומכים עליכם תמיד".
קראו עוד:
"הבת שלי חזרה מהגן, וביקשה שיער חלק"
5 פעולות שיעזרו לילדיכם להצליח בחיים
מילות פרידה רבות ליוו השבוע את קולות סיום שנת הלימודים ואת ניחוחות החופשה המתקרבת. ואכן, מקצוע ההוראה והחינוך הוא אחד המקצועות המתורגלים ביותר בפרידות. אין מי שלא חווה אותה באופן זה או אחר - תלמידים, מורים, הורים, מנהלים.
מורה עובד בהיקשרות והיפרדות, תנועה מורכבת של הלב שמכירים כולנו. בחינוך, הפרידה היא חלק מן הדרך, היא חלק מן ההתרגשות, הסיפוק וההצלחה. יש בה מתיקות ויש בה לב נחנק, יש בה דאגה וגאווה, תפילה, עצב ודמעות וגם שמחה אמתית. זוהי פרידה מיוחדת, מברכת.
לסגור מעגל
תהליכי פרידה מיטיבים טומנים את ההכרה וההבנה כי לכל אדם ולכל תלמיד הדרך הנכונה עבורו להיפרד. כל תלמיד ראוי לתהליך פרידה בריא, אותנטי ומכבד, כזה שמאפשר לסגור מעגל ולצאת בכתפיים מורמות אל המשך הדרך, אל הקשר הבא, אל הפרידה החינוכית הבאה שתגיע.
ספר שלם מלמד ונפלא אפשר היה לחבר ממילות הפרידה הרבות שמרחפות עכשיו בחלל בתי הספר והגנים. כמו חג של סיום ופרידה, שנוגע בדרך זו או אחרת כמעט בכולנו וממטיר בנדיבות גדולה רגשות חזקים שדוחקים את הציניות ולא מאפשרים להתעלם מתחושות השליחות ורחשי האהבה שמפיקה כאן מערכת החינוך.
לפעמים כדאי לעצור ולהקשיב למילים הללו, לאותם רגעי פרידה שמנקזים תהליכים מפותלים, מלאים וארוכים ששותפים להם אנשי חינוך, תלמידים והורים. כדאי לכולנו לדעת ולהכיר בטוב הגדול שיש בחינוך בישראל, גם כשאתגרים עצומים מונחים לפתחנו ויש עוד קלקולים רבים לתקן.
העולם מורכב מאנשים, החינוך מורכב ממפגשים ביניהם, וראוי שנדע כולנו להטות אוזן ולחבק את הקשרים האנושיים שנוצרים במערכת החינוך שלנו.
נותנים אמון
"לב הוא איבר חמקמק", כתבו ליאור לויתן וטלי הולן, מחנכי כיתה ט', במילות הפרידה שהקריאו השבוע לתלמידיהם. "הוא נפתח לאט אבל נסגר מהר. הוא נמשך לתקווה אבל גם יש לו זיכרון לטווח ארוך, דווקא כלפי הדברים שאכזבו אותו. כשנפגשנו, אולי כמו בכל מפגש אנושי חדש, הלב עוד היה מהוסס - תוהה בינו לבין עצמו האם להיפתח ולהתמסר.
"זהו שלב הביניים, כשמניין הפגיעות נשקל כנגד מניין ההצלחות ואנו נדרשים לשאלה הכי אנושית שיש - האם לתת אמון? האם לפתוח את הלב? בכל מעשה חינוכי זהו רגע קריטי, והוא שיקבע את אופיו של המפגש כולו. והנה, שוב, ברגע הזה ממש, קרה משהו מיוחד ומעורר תקווה - החלטנו שכן.
"אנחנו הבאנו למפגש הזה את כל מה שידענו לתת והושטנו לכם יד, ואתם - פשוט נתתם בנו אמון והגשתם לנו יד בחזרה. ככל שהמשיכה השנה, ההתאהבות של ההתחלה הפכה לקשר שצריך לטפח, כשמעל הכול מרחפת הידיעה שהקשר הוא לשנה בלבד, כי בסופה נפרד. הידיעה הזו כיוונה אותנו ואתכם להפיק מהשנה הזאת את המקסימום ולהיות מאוד נוכחים במפגש ביננו".
כמה עומק וכוח. אלה המורים שלנו, אלה הקשרים האנושיים שנוצרים בחסותם. לא בארץ רחוקה, כאן, אצלנו בבית.
פרידה טובה ומצמיחה לכולם. חופשה בטוחה.
הכותבת היא מנהלת הדרכה בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות
לפנייה לכתב/ת 
