שתף קטע נבחר
 

הפעם הראשונה שבני הולך לגן

איתן אלחדז מכניס את בנו לגן עם חששות ותהיות לגבי העתיד לבוא. "נכון שלכניסה לכיתה א' יש יותר יחסי ציבור אבל הכניסה לגן משמעותית מאוד. זו הפעם הראשונה שאתה מפקיד את ילדך בחזקת מסגרת חברתית, על כל המשתמע מכך"

אחרי "טירונות" ילד ראשון במשך שנה וכמה חודשים אני יכול לומר שאני מוכן כבר למעבר לגן. התינוק שלי כבר היה מוכן עוד לפני אבל לי לקח עוד כמה חודשים להבין שהנה הדבר הכל-כך שברירי שאך לא מזמן הגיח לעולם מוכן כבר לצאת מהבית למסגרת אחרת עם כללים יותר מוגדרים.

 

כמו חייל טוב אני כבר יודע לפרק ולהרכיב בקבוק תוך שניות ספורות ומתוך שינה, תוך שאני צועק מילות הרגעה לקטן, וכן אני כבר יודע להבדיל בין תמ"ל לחלב אם ובין מכנסונים לסתם טיטולים.

 

איתן אלחדז (צילום: אלבום פרטי)
"מתרגל עצמי ליום הראשון בגן"(צילום: אלבום פרטי)

לאחר שהייתי צמוד אליו בשנה הראשונה, פריבילגיה ששמורה לפרילאנס ומי שגר בנורווגיה, אני מתרגל עצמי ליום הראשון לגן. נכון שלכניסה לכיתה א' יש יותר יחסי ציבור אבל תכלס הכניסה לגן היא אולי יותר משמעותית. זו הפעם הראשונה שאתה מפקיד את ילדך בחזקת מסגרת חברתית, על כל המשתמע מכך.

 

לטור הקודם - "יותר אבות רוצים להיות נוכחים בחיי ילדיהם"

 

זה מזכיר לי אימרה של ז'אן ז'אק רוסו שניסח את "האמנה החברתית": "האדם נולד חופשי, אך בכל מקום שמים עליו כבלים". אולי הוא קצת הגזים אבל בהחלט יש מקום לתהות על היחס שבין חופש למסגרת או שמא כפי שכבר למדתי על בשרי שחופש לעיתים נובע באופן פרדוקסלי דווקא מתוך מסגרת.

 

אני מקווה שילדי הקטן ילמד מהר שמסגרת זה רע הכרחי. בנתיים המחשבה על הכניסה לגן קצת טורדת את מנוחתי, במיוחד לאור הפרסומים המזוויעים שנחשפנו אליהם. כך יצא שאת הגן חיפשתי תחילה לא לפי קרבה, איכות החינוך או המחיר, אלא לפי מספר המצלמות המותקנות בו, אבל במחשבה שנייה נאלצתי להתפשר על מצלמה אחת, מיקום קרוב ובמיוחד האמון שאני רוחש לצוות.

 

פרסומים כמו שנחשפנו אליהם יש בכוחם למוסס את אותה "אמנה חברתית", אבל אני תמיד זוכר שזה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, הרי יש גבול לכמה החברה עוסקת בהגנות, משטור ובילוש.

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

אמר פעם שלום חנוך ש"ילדים הם הגשר אל עצמך", ואני נוטה להסכים איתו. אני רואה כמה שהקטן שלי דומה לי (ולאשתי), אך עם זאת הוא מאוד עצמו ואני לא חושב שהוא יודע להבחין איפה הוא נגמר ומתחיל הזולת. אני חושב שהשנים הראשונות הם גן העדן האמיתי, שבטעות אנו חושבים שהוא נמצא בעולם שמעבר.

 

אריך פרום כתב פעם בספרו "אמנות האהבה" שהלידה היא הגירוש מגן העדן, ובאמת אני מבחין לעיתים איך אביב שלנו מצד אחד רוצה לגדול ולפלס את דרכו בעולם, גם אם בצעדים קטנים ולעיתים מהוססים (רק למד ללכת), ומצד שני הכמיהה לחזור לרחם אל המקום בו הכול מסופק לו.

 

הילדות היא שנות הקסם בה אנחנו "ממתיקים סודות עם סביונים" אבל אני כבר מבחין בניצנים של הבלתי נמנע - הולדת האישיות. זה עוד ייקח כמה שנים אבל אט אט זה קורה: הילד לומד שהצעצוע "שלו" ושרצף ההברות שהוריו מפיקים ממיתרי קולם הוא שמו, ואז הוא יוצר זהות בין שמו למי שהוא. הילדות אולי מסתיימת ברגע שמה שמתווך בינך לבין העולם (שעד כה תווך באופן בלתי אמצעי) הוא המחשבות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלבום פרטי
"חופש לעיתים נובע דווקא מתוך מסגרת"
צילום: אלבום פרטי
מומלצים