סימני אזהרה להתנהגות מסוכנת של מתבגרים
הורים למתבגרים לא תמיד יודעים אם להגיב להתעסקות של ילדיהם סביב המראה, האוכל, הבגדים ומצב הרוח. מתי מדובר בהתנהגות רגילה של גיל ההתבגרות ומתי אלו סימנים מחשידים לבעיה כלשהי?
רוב המתבגרים עסוקים באכילה, משקל ומראה כחלק מתהליך ההתבגרות שלהם. לעיתים העיסוק הטבעי מתגבר מעל הנורמה ומוביל לסבל ומתח אצל המתבגרים עצמם ומתוך כך גם אצל הוריהם.
על אף שההתבגרות כרוכה ברצון לעשות דברים ללא עזרה, להורים יש עדיין תפקיד חשוב - בזיהוי המצוקה, באפשרות לתת הכוונה וסיוע נכונים ובהיותם מודל לחיקוי.
מראה מראה שעל הקיר
המתבגרים מבלים הרבה מאד מול המסכים השונים אך גם מול המראה. התבוננות במראה יכולה להיות מבורכת. קצב ההשתנות של הגוף והמראה של המתבגרים מהיר ולחלקם הגדול לוקח זמן להתרגל לשינויים. ההתבוננות במראה יכולה לעזור להם לעקוב אחר שינויים ולהתרגל לעצמם.
כדאי שאתם כהורים נסו לשים לב שההתבוננות במראה אכן משרתת את המטרה החיובית ואינה הופכת להיות אובססיבית, נוקשה ומגבילה. כשכל חלון של רכב או של חנות הופך להיות מראה פוטנציאלית - סימן שיש בעיה. כך גם כשהפנייה למראה נעשית תכופה עד כדי בלתי נשלטת ("אכלתי, אני חייב/ת ללכת לראות במראה את הבטן").
כשאתם מביטים במראה - נסו לאהוב את עצמכם, כולל את המראה והגוף שלכם. במידה ולא הצלחתם (אף פעם לא מאוחר!) - הימנעו מלשתף בתסכול את המתבגרים/ות. מתבגרים ששומעים את הוריהם מתלוננים על המראה והמשקל של עצמם מקבלים מודלינג של שנאה עצמית, ועם כמה שהם נוטים למרוד בהורים בגיל ההתבגרות - ההורים עדיין מהווים מודל לחיקוי עבורם.
התפתחות מינית
חלק מתהליך ההתבגרות כולל כמובן גם את ההתפתחות המינית. שינויים בקול וצמיחת שיער אצל בנים, מחזור חודשי, התפתחות קימורים וחזה אצל בנות הם חלק מהסממנים. חלק מהמתבגרים חוגגים את המיניות שלהם וחלקם חוששים ממנה. המראה הוא ללא ספק אחד הערוצים שדרכו ניתן לראות את עמדתם ביחס לשינויים.
הורמונים משתוללים אצל המתבגרים משני המינים ומביאים לסקרנות מינית ולתחילתן של התנסויות מיניות. התפתחות המיניות היא מבורכת אך עלולה להפחיד את ההורים שרואים מול עיניהם את הילד/ה הופכים לבחור/ה ואיש/ה צעירים. הבהלה של הורים מהנשיות או הגבריות המתפתחת של המתבגרים עלולה להשתקף מעיניהם, לעבור מהם באופן לא מודע ולהבהיל את המתבגרים עצמם.
השילוב עם תחושות אי נוחות או בלבול של המתבגרים עצמם ביחס להתפתחותם המינית עלול להוביל אותם לחוות קושי מול המיניות של עצמם, לפעמים עד כדי סלידה מהגוף, ובמקרה הרע גם להתפתחותה של הפרעת אכילה שבאמצעותה, באופן לא מודע, נעשה ניסיון "לנטרל" את המיניות.
קראו עוד:
5 הכישורים הנדרשים להצלחה בעשורים הקרובים
הילדים שמפחדים מהפסקות בבית ספר
דאגה ההורים בולטת גם לנוכח כניסת בני המין השני לחייהם של המתבגרים/ות. חשוב שנשמור עליהם, בכל שלב וגם בשלב ההתבגרות שלהם. הם זקוקים לנו ולשמירה שלנו עליהם, אך חשוב שזו תתבטא לא רק בהרחקתם ממוקדי סכנה פוטנציאליים אלא גם במתן האפשרות לחקור ולהתנסות, במתן מרחב לגדילה ולהשתנות בליווי אמפתי ומכבד של פרטיותם. ככל שנוכל אנחנו כהורים לקבל את התבגרותם של ילדינו, ייקל עליהם לקבל אותה בעצמם.
תחושת שליטה דרך האוכל
גיל ההתבגרות הוא השלב שבו המתבגרים סוללים לעצמם את הדרך. לחלקם הגדול חשוב לסלול אותה לבד, בדרך הייחודית שלהם. יש בזה משהו קסום, אבל זה לא קל. מאבקי שליטה עלולים ללוות את סלילת הדרך ולהביא להתנגחויות בין המתבגרים והוריהם. אחת הזירות הכואבות שמאבקי שליטה יכולים להגיע אליה היא זירת האוכל והאכילה.
חוויה של חוסר שליטה או של חודרנות בתחומים מסויימים עלולה להתגלגל לכדי ניסיון להשיג את השליטה באמצעות האוכל - אם דרך צמצומו ואם דרך צריכתו המוגזמת במתכוון. ברוב המקרים הניסיון להשיג שליטה דרך האוכל והאכילה מתברר כאשליה.
תחושת השליטה באכילה ("אני מחליטה מה אני אוכלת") אינה פותרת את תחושת חוסר השליטה ה"מקורית", והיא זמנית בלבד. כשמתפתחת הפרעת אכילה, נראה בדיוק את ההיפך- היעדר שליטה מוחלט (איבוד שליטה על הירידה במשקל או איבוד שליטה על בולמוסים והקאות).
חשוב שהורים יכוונו את המתבגרים, ידריכו וילוו, אך גם שיתנו להם מספיק ספייס כדי לברר את דרכם האישית, בשליטתם החיובית, גם אם זה כרוך במפגש עם אכזבות, תסכולים ועוגמות נפש.
הימנעו ממסרים סמויים
יש לכם ביקורת על כל מה שקשור למראה ולאכילה של המתבגרים? סביר שכן. לפעמים היא על איכות האוכל או הכמויות ולפעמים על המראה או הלבוש. חשוב שנצליח כהורים לנהל את המחשבות שיש לנו על המראה, המשקל והאכילה של המתבגרים שלנו.
זה לא אומר שאסור לנו להגיד. רצוי שנאיר יותר ונעיר פחות. הערות לעומת הארות נחוות כשיפוטיות וביקורתיות, מגבירות את החשק של המתבגר "לעשות דווקא", להעביר מסר שהם ורק הם אחראיים על עצמם ועושים רק "מה שבא" להם. לעומת זאת, כשקיים חשש גדול של ההורים להגיד (להאיר) באופן ישיר - המסר התת קרקעי שעובר הוא שאי אפשר או שאסור לדבר, ועלינו לעודד את ההיפך מכך- תקשורת פתוחה וכנה.
מסרים סמויים דינם לעבור גם אם נעשה מאמץ גדול להצניעם, ומסר שלא נאמר באופן ישיר עלול להיפלט בסוף כמסר תוקפני וחודרני. עלינו למצוא את הדרך הנכונה לשוחח עם המתבגרים על הכל (כולל על ענייני אכילה, משקל ומראה) באופן מכבד, רגיש ואמפתי.
הציעו להיות להם אוזן קשבת (לא "חופרת"), ורצוי שזה יעשה באופן ספונטני (תוך כדי שיחת אגב מתעניינת) ולא באופן מאולץ ("אולי כבר תספר/י לי מה עובר עליך?!").
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כשהמתבגרים עצמם משמיעים "מסרים סמויים" בנושאים הללו ("אוף, אף מכנסיים לא יפים לי!"), הציעו להם לתקשר אותם איתכם באופן ישיר. הקשיבו לקושי ולתסכול ובדקו איתם מה היו רוצים מכם. זכרו שהמתבגרים צריכים אתכם כהורים. אל תתפתו להפוך לדיאטנים או לפסיכולוגים שלהם וגם לא לשוטרים שלהם.
להיות עם יד על הדופק
אם שמתם לב לשינוי בהתנהגויות האכילה, במראה, במשקל ובמצב הרוח של המתבגרים - חשוב להיות עם היד על הדופק ולוודא כי השינויים אינם מעידים על התפתחותה או על קיומה של הפרעת אכילה מסוגים שונים.
סימנים מחשידים במיוחד לאנורקסיה: צמצום אכילה, שתייה מרובה (במקום אכילה), ספירת קלוריות, שקילות מרובות, המנעות מאכילה ליד אנשים, חימום או המלחת יתר של המזון, הפסקת המחזור החודשי, עיסוק אובססיבי בספורט, ירידה במצב הרוח, קשיי ריכוז.
סימנים מחשידים במיוחד לבולימיה: אוכל "נעלם" מהבית, אריזות מזון ריקות בפח או בחדר, הוצאות כספים מרובות על קניית מזון, התקפי אכילה, בילוי תכוף וממושך בשירותים (לצורך התרוקנות) וסימנים של ההתרוקנות בשירותים, עיניים אדומות (כתוצאה מההקאות). חשוב לדעת שעל הבולימיה קשה יותר להתגלות כיוון שבחלק גדול מהמקרים המשקל נשאר תקין וההתנהגויות החולות נעשות בסתר.
אם שמתם לב כי אתם ו/או המתבגרים שלכם זקוקים לעזרה אחרת מזו שאתם יכולים לספק להם - חשוב שתהיו אמיצים ותפנו לקבלת סיוע מקצועי. פנייה לעזרה אינה מעידה שאתם הורים "לא מספיק טובים" או שהמתבגרים שלכם הם לא ילדים "טובים מספיק", להיפך. היא מעידה על היכולת שלכם להכיר שה"מציאות לפעמים נושכת", ושכדאי וחשוב להתחסן כנגדה, או לטפל בה כראוי אחרי שכבר "נשכה".
קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות (A.M), מדריכה ופסיכותרפיסטית, מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים אחרים
לפנייה לכתב/ת 
