פתאום בגיל שנתיים הילדה החלה לגמגם
"הגמגום הפציע אל חיינו באחר צהריים אחד רגיל לגמרי, על הספה בסלון. הוא תפס אותי כל כך לא מוכנה. מה הדבר שאני שומעת? מה יהיה? זה יעבור?" אם לילדה מגמגמת מספרת על האתגרים והחששות - לרגל שבוע המודעות לגמגום בישראל
זה לא פשוט למצוא אותו. הוא חמקמק ומתעתע. רגע אחד הוא ברור כשמש, וברגעים אחרים הוא נמס אל תוך עצמו כמו ענן ומשאיר אותנו מחפשים ומחפשים אותו כמו עיוורים. זהו הגבול הדק העובר בין מה ששייך לנפש שלנו ההורים, לבין מה ששייך לנפש של ילדנו. הפחדים והתקוות, הגאוות והאכזבות, ההצלחות והכישלונות. כמה פעמים לא מצליחים להבחין בין מה ששלנו ומה ששלהם. של הילדים שלנו. והם הרי חלק מאתנו, לא כך?
פיל באמצע הסלון
את הגמגום פגשנו כשהמהממת הייתה בת שנתיים. הוא הפציע אל חיינו ככה פתאום, באחר-צהריים אחד רגיל לגמרי, על הספה בסלון. התגלגל לה מהפה ביחד עם סיפור רגיל לגמרי על עניין רגיל לגמרי. אני חושבת שאין זה מפתיע - הוא תפס אותי כל כך לא מוכנה. לא נתקלתי במבוגר או ילד מגמגם עד אותו הרגע. מה זה? מהו הדבר שאני שומעת? איך הוא הגיע פתאום? מה זה אומר? מה יהיה? זה יעבור? כל כך הרבה שאלות.
ניגשנו מיד לד"ר גוגל, והוא מצדו הציף אותנו בהמון מידע. חלקו ברור יותר וחלקו פחות. כשהמחשבות סוערות, המידע עלול להיות נתון לפרשנות של החרדות שלנו. וזה מאד מבלבל. בכל זאת, אפשרנו למידע לחלחל אלינו לתודעה. קראנו על גמגום התפתחותי, נרגענו מעט והחלטנו להמתין ולראות מה ילד יום. אבל בעצם כמה צריך לחכות? הרבה? קצת? להיבהל ממש או לא בכלל? עוד ועוד שאלות צצו, עלו ונערמו לערימה גדולה של שאלות.
כמו פיל קטן שיושב שם באמצע הסלון ומחכה שמישהו ידבר אליו או יציע לו כוס תה. חיכינו קצת, וחיכינו עוד. חיכינו כמה שבועות שהתארכו לחודשים. בנתיים, פיל המחמד שלנו התחיל להשמין ולגדול לנו באמצע סלון בלי בושה."קצת צפוף", חשבנו לנו. זה לא נוח. וככה - מונעים על ידי הצורך למצוא תשובות ברורות יותר, יצאנו לפגוש קלינאית תקשורת.
קראו עוד:
"אבא, אני לא יפה, כולם מסתכלים עליי מוזר"
מופעי חנוכה 2018 - כמה זה יעלה לכם?
התשובות הראשונות היו מרגיעות. "סביר שזהו רק גמגום התפתחותי", למדנו בתקווה. אין גמגום במשפחה, המהממת היא בת והיא עדיין צעירה מאד. "הכל עובד לטובתנו", שיננו לעצמנו. נחנו בצילה המרגיע של הסטטיסטיקה ושוב חיכינו. וחיכינו. וחיכינו. אבל סטטיסטיקות, כדרכן, אינן ערובה לכלום. ובחלוף הזמן הסטטיסטיקה של הגמגום ארזה את עצמה ואת הצל המנחם שלה והסתלקה. השאירה אותנו חשופים נוכח המציאות.
הבטן מתמלאת בפחד
בינתיים, בעודנו ממתינים, המהממת החלה אט אט להפוך לחסרת סבלנות. מפה לשם מלאו לה כבר חמש, והיא חכמה להפליא וחדה כמו שד. היא החלה בהחלט לשים לב שמשהו בדיבור שלה שונה מהדיבור של הסובבים אותה, וההבנות הללו שלה הולידו כעסים ותסכולים. פתאום עם התסכול והכעס הגיעו שאלות נוקבות של המהממת, ופתאום כבר אי אפשר היה להתעלם מהפיל שלנו. הפיל שבמרכז הסלון. הוא השמין בנתיים והחל כבר להציק גם לאורחים ונטפל אל הסבים והסבתות. זה לא פשוט לגדל פיל בסלון.
"זה יעבור אמא?", היא שואלת אותי - והבטן שלי מתמלאת הפחד. הפחד הזה הוא שלי? הוא ממני? או שהוא שלה? אחר כך התחילו להגיע התגובות מהסביבה. ילדים נוטים להיות קשוחים אחד לשני, אפילו בגן, וקשה להורה לראות את הילד שלו נפגע מבלי לחוש שקיבל אגרוף בבטן. זה אחד הדברים היותר כואבים ומכעיסים.
קצת אחר-כך גיל ההתבגרות שהחל להתגלגל ולהגיע לפתחנו הציב בפנינו רף חדש. לא עוד הילד הקטן והמתוק מגן שושנה ששואל את המהממת "למה את מדברת ככה?" עברנו לליגה של הגדולים. הם כבר יודעים לירות למטרה החבר'ה, ויש להם הרבה תחמושת.
ואז כבר נהיה קשה להצביע ולענות בכתה וקשה לקנות לבד ארטיק במכולת ומפחיד כששואלים אותך - "היי נהדרת, מה שמך?" אל תשאלו. רק אל תשאלו. ראיתי איך כל זה מתרחש בחיים של המהממת שלי - ונבהלתי. מאד נבהלתי. אז התחלנו לחפש פתרונות יותר ויותר במרץ. חד משמעית - מישהו צריך לשים לזה סוף. נמצא את הטוב ביותר, ניסע לאן שרק צריך, נשלם מה שיבקשו. ניסינו כל מיני סוגים של פתרונות ושום דבר לא הביא להתקדמות.
האוויר נגמר
ככל שחיפשנו - כך התסכול הלך והתגבר. אנחנו מחפשים, והפתרון החמקמק בורח לנו מבין האצבעות, ובעצם - מי רוצה את הטיפולים האלו כל כך? אנחנו? היא? של מי המוטיבציה בכלל? יום אחד חשבתי לי, שאולי כבר איבדתי כיוון. משהו שאנחנו עושים לא עובד פה. הפיל שלנו כבר מילא את כל הסלון, והיה לנו מחניק ומאד לחוץ. נגמר האוויר. גם למהממת נגמר האוויר, וקשה לדבר כשנגמר האוויר.
כשעברתי בראש שוב על כל האפשרויות, נזכרתי באתר שנתקלתי בו פעם. האתר של אמב"י (ארגון המגמגמים בישראל). חייגתי אליהם. לעמותה הזו, של המגמגמים. "לא שזה בשבילנו", חשבתי, "אנחנו הרי נעבור את זה. נכניע את הסטטיסטיקה". רק נבדוק. נתחבר רק לרגע.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מהצד השני ענה קול נעים ושאל במה אפשר לעזור. זה אולי משונה, אבל איש אחד, שאני לא מכירה ולא פגשתי מעולם, שמע את הדאגות שלי והבין אותן כמו שאף אחד אחר לא הבין לפני כן, כי הוא יודע מה זה לגמגם. הוא מבין.
אמב"י פרשו אליי ידיים ונתנו לי את החיבוק הכי חם שאפשר לתת למגמם ולמשפחתו. הם חיבקו אותי במילים טובות ובמידע. הרגשתי פתאום שיש לי עוגן. ומחסה. ומשענת. עם הידע הגיעו המון שאלות. שאלות לעצמי - של מי הפחדים בעצם? של מי התסכולים? של מי הכעס והפחד? של מי הדחף לתקן ולשנות? שלה? רק שלה? אני מנסה לגרש אותו, את הגמגום, בגלל הפחדים שלה? או שאולי זו אני? אולי הפחדים והדאגות והתסכולים הם שלי, ובעצם זו אני שמפחדת להסתכל לפיל בלבן של העין? ומי בכלל מגדל פיל בסלון? זה הרי לא נורמלי.
אז כן. המהממת מגמגמת. היא חכמה ומוכשרת ומצחיקה וטובת לב ויפה להתעלף. וגם מגמגמת. וזה בסדר. זה לא סוף העולם. זה לא. המהממת הסתכלה עליי מהצד, ראתה אותי מקפלת לאט לאט את הפחדים והתסכולים, סוגרת אותם בקופסה ומניחה בחוץ על המרפסת. מחר אני אתן לה עוד דחיפה קטנה, לקופסה. החוצה לרחוב.
ומה עם הפיל? הצענו לו בנימוס כוס תה, ושאלנו אותו אם זה בסדר שנקרא לו בשם פיל-פילוני. הוא שתה את התה, חייך באדיבות, לקח עוגייה לדרך ויצא לנו מהסלון, עכשיו יש לנו אוויר.
הכותבת היא אם לילדה מגמגמת. בתאריכים 11-14 בנובמבר יציין אמב"י- ארגון המגמגמים את שבוע המודעות לגמגום בישראל
לפנייה לכתב/ת 
