רוכב אופניים לקוי ראייה: "גם ילדים כמוני מסוגלים להכל"
נועם לרך, ילד לבקן ולקוי ראייה, רוכב על אופניים שלוש פעמים בשבוע, כולל רכיבות שטח. "לא תמיד יש לי כוח או חשק אבל אני רוצה להיות כמו כולם. בזכות הביטחון שצברתי ברכיבה, יש לי ביטחון בתחומים אחרים"
"אני מאוד אוהב לרכב" מספר נועם "זה נותן לי תחושת ביטחון. בהתחלה חששתי והתאמנתי בשיעורים פרטים אבל אחי, שרוכב בקבוצה, שכנע אותי".
אתה לא חושש מנפילות?
"יש קושי, אני לא מתעלם, אבל יש אנשים שאני סומך עליהם. למדתי לבנות סביבה שתתאים. אם אני רוכב עם ילדים הם עוזרים לי למצוא את הדרך למרות שאת רוב הדברים אני יודע.
"בשטח לפעמים אני נופל ובכביש כמעט ולא. גם אם קצת קשה, אני לא מוותר. בהתחלה, פחדתי מהנפילות והעליות, לא רציתי לרכב בשטח, אבל אז נפלתי קצת פחות והבנתי שאני עושה דרך חשובה ושאני מתקדם והמשכתי".
גדל כמו כל ילד
"כשנועם היה בן חודשיים הלכנו לבדיקת טיפת חלב. ראו שהוא לא עוקב אחר חפצים וגילינו שהוא לקוי ראיה", מספרת אמו, אסתי מורי לרך. "הוא גם לבקן אבל המשמעות היא רק הצבע, השיער הבהיר. יש סכנה לחשיפה לשמש אבל הראייה היא הקושי המשמעותי. אם אנחנו רואים 6/6 הוא רואה 6/60 - עשרה אחוז בלבד".
נערכתם בצורה מיוחדת אחרי שהוא אובחן?
"היינו מעט בהלם בהתחלה אבל מהרגע הראשון החלטנו לגדל אותו כמו כל ילד ולעשות את ההתאמות המתאימות, למשל מחשב מוגדל ומותאם בשבילו, הוא רואה טלוויזיה מקרוב מאוד או התאמות כשיוצאים החוצה.
"בבית ספר הוא מרגיש מוגן ובטוח לחלוטין, מסתובב חופשי, לעומת זאת כשהולכים למקום גדול וחדש, מרחבים לא מוכרים עם הרבה אנשים הוא לא יזהה אותנו מרחוק. אנחנו צריכים לתת יד, לקבוע מקום שלא יילך לאיבוד, לבנות ביטחון שיילך עשרה ס"מ ויראה אותנו, זו עבודה.
"דברים שמובנים מאליהם כמו לרדת במדרגות, לא מובנים מאליהם, הם לא בסיסים עבורו. לימדנו אותו דרך ריפוי בעיסוק שיש גובה ואפשרנו לו להתנסות. זו לא הייתה החלטה מושכלת, לא מתוך אג'נדה, לא קראנו ספרים. עידן בעלי ואני הלכנו עם האינסטינקטים שלנו".
לא היה פחד שיפול? שיקרה לו משהו?
"אנחנו מודעים לקושי וחיים לצידו. לא הכל נפלא, אבל אם הוא רצה לטפס בגיל קטן, לא מנענו ממנו. ידענו שאם ייפול, אנחנו שם עבורו. בגיל צעיר יחסית הלך למכולת לבד, בלי כבישים כמובן, בחר מוצרים ולנו זה הרגיש טבעי. הוא הראשון מהילדים שלנו שחתך לבד מלפפון ועגבנייה עם סכין.
"אנחנו מטבענו לא אנשים היסטריים, חשוב לנו לתת עצמאות, אנחנו בונים לו את הביטחון. אם הייתי חרדה ומגוננת יותר מדי זה היה יוצר סביבה סופר מוגנת והוא לא יכול היה לצאת החוצה ולהיות לבד.
"העולם בחוץ הוא לא העולם שמותאם לנועם. בחוץ העולם רגיל ונועם צריך להתנהל על פיו וזה מלמד גם את הסביבה. מצד אחד מבינים שיש לו קושי ולפעמים הוא צריך עזרה, יודעים לשאול 'ראית? כתבת בשיעור?' בצורה מידתית ולא מוגזמת ומצד שני לקבל אותו כמו שהוא. הוא ילד עם המון ביטחון ואהוב מאוד".
קראו עוד:
ההורים שבחרו באפס הפרדה אחרי הלידה
זו הדרך שלנו לגדל ילדים אלופים
חיים עם משברים: מאיפה את מוצאת את הכוחות?
איפה אתם נתקלם באתגרים?
"אם אני נוסעת בכביש ורוצה להראות לו דברים בדרך הוא לא רואה תמיד. הוא כל היום במאמץ, למשל בבית ספר לראות את הלוח, לעקוב אחרי המורה, אפילו לשחק כדורגל מאמץ נדיר עבורו משום שהוא צריך לעקוב אחרי הכדור. מאמץ פי כמה מילדים אחרים. הוא לומד בבית ספר רגיל. אין לו סיעת, גם לא הייתה בגן. הוא עצמאי מאוד, לא הרגשנו שצריך. למעלה מתשע שנים אנחנו לומדים להתנהל בשגרה".
מה מיוחד בנועם?
"הוא למד המון דברים בזכות הריפוי בעיסוק והרבה דרך חקירה. הוא ילד סקרן מטבעו. כשהוא רוצה מטרה הוא ישיג אותה. כבר מגיל קטן ראינו את זה. הוא ילד נבון מאוד, ורבלי, יודע לבטא את עצמו. הוא שם לב לפרטים הקטנים, יש לו חושים אחרים שמתחדדים.
"הוא יכול למשל לפגוש מישהו ואחרי שנה יזכור מה לבש לאותה פגישה. למרות מוגבלות הראיה, הוא מאוד רצה עצמאות - ללכת למגרש לבד, לאחרונה התחיל להחזיר את אחותו מהגן. זה טריוויאלי לילדים אחרים בגילו, אבל לא עבורו".
איך האחים מתנהלים בשגרה?
"עומר בן ה-11, מודע למגבלות הראייה, מעודד אותו לרכב על אופנים ומחזק אותו. יובל הקטנה, בת החמש וחצי, נולדה לתוך זה. הכל מדובר בבית. לפעמים הוא אומר לה - 'יובל, זה רחוק, אני לא רואה'. כשהוא רצה לרכב על אופנים בקבוצת רכיבה החלטנו שניקח בהתחלה שיעורים פרטים ונחזק אותו, ורק אז הוא הצטרף לקבוצה".
בשנה וחצי האחרונות, נועם רוכב בקבוצת רכיבה "מלך העליות". אחיו עומר נמצא אף הוא בקבוצה וכאמור, עודד את נועם להצטרף. "הרכיבה על האופנים זה חריג, אין עוד ילדים כמוהו וזה נותן לו המון", אומרת האם. "יש לו המון התמודדויות יומיומיות: יש מסלולים שהוא לא מכיר וצריך לעקוב אחרי מישהו, לעיתים הוא נופל וקם, זו התמודדות אדירה אבל הוא לא מרים ידיים.
"הוא לא מתעלם מהקושי. יש לו שני מאמני רכיבה שעוזרים לו המון ומקנים לו ביטחון. הם יודעים מצד אחד לא לוותר ומצד שני מבינים ומכירים בקושי. הם מבינים כמה חשוב לו שיתנהגו כלפיו כרגיל".
יכול לעשות הכל
"הרכיבה מאוד מחזקת ועוזרת לביטחון העצמי", מספר נועם. "המאמנים עוזרים, אומרים שלא ציפו שאגיע לרכב בשטח ושהם מבינים שאני יכול הכל. הם אומרים 'אתה חזק' , 'כל הכבוד', 'אתה יכול הכל'. זה מעודד ועוזר לי.
"לא תמיד יש לי כוח ולא תמיד יש חשק, אבל אני רוצה להיות כמו כולם. אני לא מרגיש שמתייחסים אליי אחרת. אני מודע לזה שיש בי שוני, אני רוצה לראות טוב יותר, אבל זה לא יקרה, ועדין חשוב לי להתקדם ולאתגר את עצמי. בחודשים האחרונים אני גם מתאמן ב-TRX אחת לשבוע".
הרכיבה תורמת מעבר לאימונים?
"בזכות הביטחון שצברתי ברכיבה, יש לי ביטחון בתחומים אחרים. אם פעם פחדתי לפנות למורה כשאני מתקשה, עכשיו אני לא חושש. אני יודע שאני יכול להשיג הכל ולהצליח".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אסתי מחדדת: "הוא יודע להביע את עצמו הרבה יותר מבעבר. אומר למורה - 'תכתבי בטוש שחור ובגדול כדי שאוכל להעתיק'. אם היא תכתוב בצבע הכחול, הוא לא יראה מהלוח. הרבה פעמים הוא כותב מהשמיעה. פעם אם מישהו היה מעיר על השיער הלבן הוא היה שם כובע ומתבייש. היום הוא יענה או שיתעלם".
נועם, ספר על התגובות של הסביבה.
"הרבה אנשים חושבים שללבקנים יש עיניים אדומות ולי יש צבע כחול בהיר. אם יש הערות שליליות, אני לא מתייחס, אם שואלים אם אני לבקן, אני עונה, אני לא מתבייש בזה. אני תלמיד טוב, המורה עוזרת לי, היא מגדילה לי דפים ועוזרת לי להעתיק. לפעמים הילדים בכיתה עוזרים ויש הרבה תמיכה מהמשפחה".
מה המסר שלך לאחרים?
"המסר שלי לסביבה הוא לא לרחם, לקבל את השונה, וגם לילדים - אל תוותרו לעצמכם, אל תרחמו על עצמכם. תרימו את הראש ותמשיכו הלאה, גם אם קרה משהו נורא, גם ילדים כמוני מסוגלים להכל".
לפנייה לכתב/ת 
