לחכות שאמא תחזור הביתה

"אבל לא רציתי שתלכי", את בוכה תוך כדי שדור מתארגנת ליציאה "אני אתגעגע אליך".

“את יודעת נינה, אני הכי מזדהה איתך", אני אומר. "כשאני הייתי בן שלוש וחצי, כמוך, אבא שלי היה טס הרבה וגם הייתי בוכה ככה בכל בפעם שהוא היה הולך".

אני לא בטוח שבאמת כך היה, אבל אני מנסה ליצור קירבה. "גם הייתי דואג לו תמיד", אני מוסיף. זה דווקא נכון. "למה היית דואג?" את שואלת. "כי הייתי חושב איפה הוא ומה איתו, וככה למרות שזה אחר מאוד מאמא שלנו שאנחנו יודעים שהיא הלכה לחברות, אצל אבא שלי היה אחר".

לטור הקודם - הלילה הראשון של הבת שלי

"גם אני דואגת לאמא," את אומרת. "מה את דואגת?" אני שואל. "שיקרה לה משהו", את עונה על סף הבכי ואז כמעט בלי יכולת, ממש בהתיפחות מוסיפה - "שיטרוף אותה אריה". הדמעות מתפרצות כשאת בוכה את המילים "ואז לא תהיה לנו אמא".

אני מחבק אותך, "אבל זה לא יקרה", אני מרגיע.

"נכון", את מסכימה "כי אין פה אריה".

"נכון, לא בבית שלנו, לא בקומה ולא ביפו כולה אין אריה".

אין אריות ביפו(צילום: אלבום פרטי)

מביט אל החושך

אני תוהה אם האפשרות שלא תהיה אמא הגיעה אליך מהיתמות שלי מאבא, מהמעט שאני מספר לך. למרות שלא, לדעתי זה פחד הרבה יותר קדום.

אני נזכר פתאום בערב אחד, הייתי בן שבע, אולי שמונה. ההורים כבר היו גרושים. אלו היו הימים הראשונים שבן זוגה החדש של אמא שלי גר איתנו, עוד אפילו אני לא בטוח כמה מוגדר זה היה, אם ממש כבר גר איתנו או פשוט היה נוכח. בכל אופן, באותו הערב הם יצאו, אמא והבן זוג, ואני נשארתי לשמור על אחותי הקטנה, על קמה.

קראו עוד:

"שרשראות הענבר יכולות להרוג"

ההורים שבחרו באפס הפרדה אחרי הלידה

ויכוח אינסופי: כשהילדים מסרבים להתקלח

הערב הפך ללילה, קמה נרדמה ואני נשארתי בבית ער ומחכה. הצמדתי את הלחי לזגוגית החלון הקרה, טיפות גשם מילאו את צידה החיצוני, אם הייתי יודע לכמה זמן הלכה אולי הייתי מרגיש אחרת, אבל באותם הרגעים לא הייתי בטוח בכלל שתחזור.

אני לא חושב שתמללתי את זה אז ככה. לא אמרתי לעצמי "אמא ברחה". פשוט ישבתי שם עם הלחי על החלון מביט אל החושך. בסוף הם חזרו עם ספה חדשה. הם הלכו להביא אותה מאיזו חנות ולא הבינו למה אני לא שמח שיש לנו עכשיו ספה חדשה ופרחונית לשבת עליה. העדפתי את הספה הישנה.

אהבה לאמא

דור כבר יצאה ותוך כדי השיחה שלנו את מתחילה להירגע. "אמא שלנו", אני אומר, "היא הכי מוצלחת בעולם".

"נכון, לא ניתן אותה לאף אחד", את מוסיפה.

"אנחנו הכי אוהבים אותה בעולם!", אני אומר וחושב לעצמי איך אנחנו שותפים הרגע לאותה התחושה. "אבל אבא, מי אמא שלך?" את שואלת. "זאת סבתא רוני," אני מזכיר לך. "אה, כן", את אומרת, "והיא הכירה את אבא שלך?"

"כן", אני עונה. "הם אפילו גרו ביחד". מוזר שלא אמרתי יותר, נגיד שהם היו בני זוג כמוני וכמו אמא או משהו כזה. הם היו, וגם אם זה היה רק לכמה רגעים בודדים, הם אהבו אחת את השני כמו שרק אפשר לאהוב ומתוך האהבה הזו התחילה המשפחה שלנו. 

יונתן ורדי הוא במאי קליפים ופרסומות, כותב הספר "אבא מתחיל".  ב-24 בדצמבר (ב') יתקיים ערב שיח על הספר.