"מהרגע שהתינוק נולד - לא מזהה את עצמי"
"התינוק השני שלי לא זכה לאמא אנרגטית כמו שזכה לה הראשון, אבל הוא לימד אותי שיעור חשוב על קבלה והבנה של סיטואציות שלא תמיד בשליטתי". סיון לי קנר מספרת בגילוי לב על דיכאון אחרי לידה
דיכאון אחרי לידה. כל כך נמאס לי להשתמש במושג הזה מרוב כמות הפעמים שהגיתי אותו בחודשים האחרונים, שהחלטתי להתחיל להשתמש בראשי תיבות. אני בוגרת (לא כל כך גאה) של דא"ל. בעצם, קשה להגיד שאני בוגרת, אני עוד בתהליכים. אולי אפשר להגיד שאני לקראת בחינות הגמר. ככה, רגל אחת בחוץ ורגל אחת עוד קצת בפנים.
דא"ל, כמה דברים הכנסת לתוך חיי בחודשים האחרונים, וגם כמה דברים שהוצאת מהם. הכנסת הרבה בכי, שאלות גדולות על החיים, עצב. הוצאת מהחיים שלי הרבה טעם, כיף וצחוק. אני קוראת את המשפט הזה שוב ושוב וקצת לא מזהה שאני כתבתי אותו. כי ככה זה הדא"ל. הוא מגיע ומשנה אותך עד לרמה כזאת שאת לא מזהה את עצמך.
הדיכאון הגיע כרוח סערה
דיכאון אחרי לידה מפתיע אותך ונכנס לחייך כרוח סערה באחת התקופות הכי עמוסות וקשות שלך, ככה שלא תמיד את שמה לב שהוא שם. זה מתחיל מאד אופטימי - את בהריון! מזל טוב! את יכולה לחוות הריון נפלא ולידה מושלמת, לקבל תינוק מדהים שאם הוא היה של מישהו אחר, היית יכולה בהחלט להתחבר אליו.
לאט לאט את שמה לב שמשהו לא תקין בהתנהלות היומיומית שלך. אם זה התינוק הראשון שלך, אין לך למה להשוות ואת נאלצת להשוות את עצמך לאימהות אחרות. אם זה התינוק השני או השלישי שלך ואלו תחושות שאת חווה בפעם הראשונה, את יכולה להבין די מהר שמשהו פה קצת מוזר.
דא"ל יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה דרכים. אצלי הוא הגיע בלידה השנייה. עם התינוק הראשון שלי הייתי מאוהבת עד השמיים, וציפיתי שזה יקרה גם עם התינוק השני. היה לי הריון קשה וחיכיתי שיצא החוצה כבר, שאני אוכל לתת לו את כל האהבה ששמרתי במיוחד בשבילו.
קראו עוד:
"התביישתי לומר שבני גורם לי סבל"
דיכאון אחרי לידה: הדכדוך שלא עובר
חיכיתי שאוכל לספר לו כמה אני שמחה שהוא הצטרף למשפחתנו, וכמה אני מחכה לראות אותו גדל ביחד עם אח שלו ואיזה מזל יש להם שהם עומדים לגדול ביחד. רציתי לחבק ולהסניף ולהניק. רציתי אפילו להחליף חיתולים ולקלח, להרים ולהרדים, עד כדי כך ערגתי לתינוק.
הוא נולד בלידה מדהימה שהיוותה בשבילי תיקון ללידה הראשונה. הוא היה יונק מצטיין ונתן לי את כל הסיבות להיות גאה בו. עלה במשקל, התפתח יפה, חייך אלי והיה מתוק להפליא, אבל אני לא ראיתי את כל זה.
גוררת רגליים בחוסר חשק
ראיתי רק איך החיים שלי פשוט לא. לא מספיקים, לא מספקים ולא מספיק טובים בשביל שתהיה לי סיבה לקום מהמיטה. הייתה לי סיבה די הכרחית לקום מהמיטה - תינוק קטן ועוד פעוט ושניהם צריכים אותי.
מצאתי את עצמי גוררת רגליים בחוסר חשק, מארגנת לגן, יוצאת לטיול, חוזרת מטיול, מעבירה את רוב היום בבית. זכיתי בתינוק שאהב לישון והוא באמת ישן רוב היום, מה שמצד אחד מנע ממני להיות זומבי מהלך, אבל מצד שני - זה מה שעשיתי רוב הזמן. ישנתי או נחתי או ראיתי טלויזיה כשהוא ישן עלי.
תסמינים של דיכאון אחרי לידה:
בערב, כשכולם היו בבית ולי היו כמה דקות לעצמי, הלכתי להתקלח ובכיתי. חשבתי על זה שכשבוכים במקלחת זה לא נחשב, כי המים מסתירים את הדמעות והעיניים לא מתנפחות. העצב יורד לביוב ונעלם ואף אחד לא יודע שאי פעם הוא היה קיים.
מדי פעם שאלתי את עצמי: "היי, למה את בוכה?". לפעמים היו לי תשובות, דברים נקודתיים שהפריעו לי באותו הרגע, אבל לפעמים הרגשתי שזה בכלל לא משנה. יצאתי מהמקלחת ולבשתי את החיוך ששמור רק לאימהות שיעשו הכל בשביל למנוע מילדיהן דאגה מיותרת.
שום דבר לא מהנה
התינוק שלי למד לחייך, לצחוק, לאכול, לשבת, לזחול - ואותי זה לא ריגש, ועל זה לא אסלח לעצמי לעולם. חברות נפגשו פה ונפגשו שם. התינוקות שלהן זכו לאור שמש, ויטמין די ואנרגיות טובות, והתינוק שלי ישן. והתעורר ושוב נרדם. ואני איתו.
הימים חלפו וגם השבועות והחודשים. שום דבר לא מהנה, שום דבר לא מרגש. לא התינוק ולא החיים. הוזמנתי למסיבות, אירועים, משפחה, חברים, קצת פה וקצת שם. לבשתי את החיוך, לפעמים אפילו את הצחוק, אבל בפנים היה סלע שישב וחנק את הגרון. במקלחת הוא קצת השתחרר, למחרת עלה שוב.
והדא"ל כל כך ערמומי וחמקן, ואת לא קולטת.. את בוכה ומניחה שאלו ההורמונים. את עצובה ותוהה אם מחר זה יעבור. את אדישה וכועסת על עצמך. ולפעמים אחרי תקופה נדלקת נורה ואת מתחילה להבין, ולפעמים גם זה לא.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו ללפייסבוק הורים של ynet
פניתי לרופאת המשפחה שלי, קיבלתי ייעוץ והכוונה. יש הרבה מה לעשות, אם כי זה לא פתרון קסם. אבל עצם המודעות והשיתוף של האנשים הקרובים מתחילה לסדוק את הסלע ההוא שנמצא שם בפנים.
כעסתי על עצמי
אני לא בנאדם דכאוני באופיי. מעולם לא התמודדתי עם דכאונות או מצבי רוח. שמעתי על זה, הצטערתי על זה, אבל אף פעם לא חוויתי את זה. אף פעם לא חשבתי שזה יגיע אלי, בטח שלא בלידה השנייה, אחרי שחוויתי כבר לידה אחת והייתי כל כך מוקסמת מהתהליך של גידול תינוק.
כעסתי על עצמי, חשבתי שזה לא פייר כלפי התינוק השני שהוא לא זוכה באמא שזכה לה התינוק הראשון, ואני עדיין חושבת ככה.
זה באמת לא פייר. אבל אני משתדלת לא לכעוס על עצמי. זה באמת קשה, כי הרי מה היא ההורות אם לא אוסף עצום של רגשות אשם? אבל אני מזכירה לעצמי שזאת לא אשמתי.
התינוק השני שלי לא זכה לאמא אנרגטית כמו שזכה לה הראשון, אבל הוא לימד אותי שיעור חשוב על קבלה והבנה של סיטואציות שלא תמיד בשליטתי.
הוא גרם לי לפעול ולטפל ולהכיר עוד נדבך בעצמי, ועל זה אני אוקיר לו תודה כל חיי ואני בטוחה שהוא רואה זאת בעיניי כשאני מביטה בו.
הכותבת היא אמא לשניים ובלוגרית בנושא הורות
לפנייה לכתב/ת 
